"אני מבין..." אמר הערפד בקול מהורהר, וחצה את החדר אט, אט
בדרכו אל החלון. שעה ארוכה ניצב שם, על רקע האור העמום שעלה
מרחוב יום הכיפורים.
"אין לנו הקצבת זמן בלתי מוגבלת" אמרה הנערה, מניחה את תיקה על
השולחן, ממלמלת,"לעמוד עם תיק במשך שעה בלתי שהוא אפילו לא
יציע לי לשבת... חוצפה שכזאת..."
הערפד הסתובב "אז כמה סרטי הקלטה הבאת איתך?" הוא שאל, מפנה
אליה את צדודיתו "לסיפור חיים יספיקו?"
"לא" אמרה הנערה "נראה לך שאין לי משהו יותר טוב לעשות חוץ
מללכת ברחוב עם סרטי הקלטה ולחפש ערפדים? הבאתי מחברת
ועיפרון."
"מחברת לא תספיק" אמר הערפד, תוהה אם יש חנות לאביזרי כתיבה
שפתוחה באמצע הלילה.
"יש לי כתב קטן" היא השיבה והתיישבה על אחד מהכיסאות "רוצה
לראות?"
"אחר כך אולי. הייתי רוצה אם ככה, לספר לך את סיפור חיי. הייתי
רוצה מאוד לספר."
הנערה השעינה את מרפקה על השולחן ואת סנטרה על כף ידה (היא
נהגה להשעין דברים רבים, המטרייה שלה הייתה מושענת כנגד הקיר
ואת השעון הגדול שהפריע בכניסה היא השעינה כנגד משענת השידה),
התבוננה עמוק בעיניי הערפד ושאלה "למה?"
"למה מה?" אמר הערפד, מבולבל למדיי. דניאל לא עשה לו צרות
שכאלו.
"מה למה מה?" שאלה הנערה, מופתעת למדיי.
"שאלת למה... לא?" הוא אמר, מתופף באצבעותיו על שולחן האלון
העגול.
"יא! יש פה שולחן אלון גדול!"
"כמובן שיש, לא קראת את הראיון האחרון שלי?"
"אבל פה זה רחוב יום הכיפורים... אין כאן שולחנות עגולים..."
"רק מרובעים?"
"כן.... אבל אצלי בבית יש שולחן מתומן... לא מעץ אלון."
"אני מצטער, אני רגיל להשתמש רק בשולחנות מעץ אלון."
"אה הא! אז אתה מציין שיש לך משיכה לא ברורה לעציי אלון?
מעניין מאוד..." הנערה רכנה לשניה אל המחברת וכתבה באותיות
קטנות אך ברורות "אלון"
"לא," הפסיקה הערפד "כך לא נוכל להתחיל, אני מתכוון להדליק את
האור."
"זה בסדר, אני רגילה לכתוב בחושך משיעוריי אומנות... תמיד
מראים לנו את כל השקופיות-"
הערפד הרים את ידו כאילו לעצור את שטף דיבורה והדליק את האור.
"אה! העיניים שלי! זה שורף! למה נורת ניאון?! למה נורת ניאון?!
אני נמסה...." הנערה צנחה אט אט מתחת לשולחן האלון העגול בעוד
הערפד מביט בה בזעזוע.
"אממ.... אני משער שלא לכל הישראלים יש חוש הומור כשלך..." הוא
אמר בדאגה מסוימת וקולה של הנערה בקע מתחת לשולחן, מיד לאחריו
היא קפצה על רגליה, תוקעת בחינניות את ראשה בעץ ואז יוצאת
משם.
"למה! קח את בנג'י לדוגמה..."
הערפד נאנח בהקלה.
"עכשיו אני יכולה לראות אותך!" היא חייכה והתיישבה. "אתה יודע
שאתה נראה חולה? אתה צריך לאכול יותר, אני יודעת שזה דבר דיי
מסוכן לומר לערפד אבל-"
"נתחיל?!" הערפד כמעט צעק.
"כן, בטח, קח את הזמן. למרות שיש הקצבת זמן. בלי לחץ, הא?"
"אני-"
"לא תמיד היית ערפד, נכון?"
הערפד הרים את ידיו לעסות את רקותיו "נכון, הייתי בן עשרים
וחמש-"
"בדיוק בן עשרים וחמש? זה היה היומולדת שלך? וואו! איזה כיף
זה, זה בטח יומולדת כל יום בשבילך עכשיו! יא! גם אני רוצה
להפוך לערפד ביומולדת!"
"כן... כלומר לא, לא בדיוק אני מתכוון-"
"אוו..." הגיבה הנערה באכזבה "אז בפעם הבאה שמישהו ינשוך אותך
תדאג שזה יהיה ביום ההולדת שלך, אוקי?"
"אני אשתדל..." הגיב הערפד במרירות, מבין את הקושי שיהיה כרוך
לנסות לספר את סיפור חייו לנערה תוך לילה אחד.
"יש לך מבטא" הוסיפה הנערה ונעצה בו את עיניה.
"גם לך." השיב הערפד במעין נקמנות.
"אבל שלי נשמע יותר טוב משלך!" קראה הנערה.
"שקר וכזב! שלי נשמע יותר טוב!" אמר הערפד בכעס.
"תוכיח, תוכיח, תוכיח!" אמרה הנערה, נעמדת על הכסא וקופצת
עליו.
"מה את עושה?..." שאל הערפד בחשש מסוים.
"אני רוקדת את ריקוד ה"תוכיח, תוכיח, תוכיח!" שלי כמובן." היא
השיבה במעין שלווה, בעודה קופצת.
"אבל את רק קופצת." אמר הערפד בחוכמה.
"מה ההבדל?" היא השיבה, נעצרת לשניה, חולצת את נעליה וחוזרת
לקפוץ.
"יש הבדל עצום! לקפוץ זה לקפוץ ולרקוד זה לרקוד!" קרא הערפד
בייאוש.
"אוי, אתה כזה מיושן! מתי נולדת? במאה השמונה עשרה?"
"טוב, בסופה... ליתר דיוק אלף שבע-מאות תשעים ואחת."
"עכשיו הכול ברור." אמרה הנערה וירדה מהכיסא, נועלת את נעליה
שוב, מכניסה אל התיק את המחברת והעיפרון ופונה אל הדלת.
"היי! לאן את הולכת!? יש לנו ראיון לעשות!" צעק הערפד.
"אני הולכת למצוא את לסטט, הוא הרבה יותר מזניב ממך." היא
השיבה בהתנצחות.
"חכי, אני אתקשר אליו כדיי להזהיר אותו..."
"מה! זה לא הוגן!"
"הוגן להפליא" השיב הערפד, מוציא טלפון נייד מהתיק שלו.
"אני אראה לך!" היא אמרה וקפצה קפיצה אינדיאנית על הגב שלו
בעוד הוא מדבר בפלאפון ומתעלם מנה "כן, כן, שרי... ממש נערה
משוגעת... אשפוז מידי הייתי ממליץ.."
"אההההההההההה!" צרחה הנערה וקפצה אל מחוץ לדלת.
בחוץ, כאשר רצה לגן יום הכיפורים היא הוציאה את הספר "ראיון עם
הערפד" והעתיקה במהירות את החלק הבא "לסטט... על יד שדירת
סנט-צ'ארלס. בית ישן מתפורר... שכונה עלובה. חפשי שולחנות אלון
עגולים."
ואחר כך תחבה את המחברת חזרה אל תיקה, יחד עם העיפרון ונחפזה
אל הכביש.... ואז חזרה אל הבניין.
"לואיס!" היא קראה באינטרקום במתק שפתיים "איכפת לך לתת לי
טרמפ? אסור לי ללכת הביתה בלילה לבד... מי יודע מי מסתתר
בצללים...."

המשך יבוא! האהא!