לילה שקט עובר עלי.

לילה מלא רחמים עצמיים
העוברים
זה שעות על שעות,
את מידת המותר.

חלון וקומה חמישית.

אלמלא יראתי מפני הגיחוך
ומפני השוטרים,
הייתי כעת צעקה.

משונה.

זה קורה לעיתים רחוקות.

אני שומעת את השקט,
כשהוא לעצמו,
בכיכר הריקה.
והחדר הזה,
השותק,
הרהיטים האלה,
"יוחנן המהלך" הריקן,
הטבק הבוער
ועשן העולה,
הפרפור המוזר בחזה
ומעבר לקיר
צחוק אישה.

מה עוד תבקשי
עד שיעלה השחר,
יגיעתי האנושה?

ונדודי השינה
ונמשך
ונמשך,
אולמות,
פרוזדורים,
מדרגות חשיכה,
מדרגות חשיכה,
מדרגות חשיכה,
ארמונות,
וילונות רועדים
כמו בסרט אנגלי מיושן
המלא ברוחות ופלילים
ואויבים
שלא מתו
הזוכרים את פני
ומחייכים
ויודעים
שאני שלהם
ומחכים עד אפור,
שאשוב יום אחד....