זה היה בסוף דצמבר. כהרגלי הלכתי לרקוד ביום שישי. בתור לקופה
שמתי לב לקבוצת גברים צעירים וחתיכים, שדיברו ביניהם אנגלית.
תוך כדי ריקוד הרגשתי שאחד הבחורים מסתכל עלי - גבר גבוה (שני
מטר לפחות), רחב כתפיים וחיוך מקסים. מבטינו הצטלבו, חייכתי.
התקרב אלי, ושאל באנגלית: "אפשר לרקוד אתך?"
איך יכולתי לסרב?
כל הלילה, רקדנו, דיברנו וצחקנו. הסתבר שהוא והחברים שלו -
חיילים אמריקאים ששוהים בארץ לאימונים.
בסוף הערב שאל אותי בביישנות:
"האם אוכל לראות אותך מחר?"
לקחתי מספר טלפון של המלון שבו שהה.
"אני אתקשר", אמרתי.
באותו רגע לא ממש התכוונתי לכך. איך יכולתי לדעת שזו תהיה
התאהבות הכי מופלאה שהייתה לי בחיים?

למחרת קמתי בשעות הצהרים, קצת נחתי, ועוד קצת ישנתי... עד
שהגיע ערב. דיכאון של מוצאי שבת - לפעמים נדמה לי שזו מחלה כלל
ארצית.
החלטתי להתקשר, מה כבר יכול לקרות?
כששמעתי את השמחה בקולו, ידעתי שעשיתי את הדבר הנכון.
הלכנו לבית קפה. ללא ידיעתו, קבעתי עם חברה ובעלה שיגיעו יותר
מאוחר.
הבחור לחש לי באוזן:
"אני שמח שהזמנת חברים, הרי את לא מכירה אותי וצדקת שרצית
שמישהו ישמור עליך".
תחושה של חום התפשטה בגופי, בנפשי... ההבנה שגילה... הג'נטלמן
האמריקאי נגע ללבי.
אני חושבת שאפילו הסמקתי, כי החברה שלי צחקה עלי שאני כל כך
אדומה. הייתה לי סיבה טובה -  התאהבתי!
בסוף הערב ליווה אותי לבית, נתן נשיקה בלחי ואמר:
"מאוד נהניתי הערב. אני שמח שהכרתי אותך".
זה היה מוצאי שבת המאושר ביותר בחיי.

ביום ראשון לא הצלחתי להתרכז בעבודה, התגעגעתי. התקשרתי אליו
מיד כשהגעתי הביתה.
"אני כל כך שמח לשמוע את קולך! אפשר לראות אותך היום? אבל
תצטרכי להגיע למלון: היו לי הרבה בעיות בגלל שיצאתי לבד אתמול:
חייבים להיות לפחות עם עוד מישהו משלנו כשיוצאים מחוץ למלון.
אני אבין אם לא תסכימי לבוא".
שמעתי עצב בקולו. לא אסכים? אני חייבת לראות אותו שוב!
שמתי קונדומים בארנק, לכל מקרה, והלכתי. הג'נטלמן המתוק חיכה
לי בלובי, עלינו לחדרו. אני התרגשתי ונראה לי שגם הוא.
התיישבנו על הכורסה (אני כמובן על הברכיים שלו). חיבק אותי,
נישק אותי...
ואז אמר משהו שלא שמעתי אף פעם, וכנראה גם לא אשמע שוב לעולם
(בטח לא מגברים ישראלים):
"תבטיחי לי שברגע שתרגישי לא נוח, תני לי סימן, תעצרי אותי,
בלי שום הסברים".
חיבקתי אותו חזק, הרגשתי בטוחה ומוגנת. הוא ליטף אותי ברוך
בצוואר, בחזה... רפרף בשפתיו על פני... אכן מספר פעמים סימנתי
שיעצור, כשהתקשיתי להתמודד עם סערת רגשות ותשוקה הכל כך חזקה.
למה עצרתי? לא הייתי חייבת לחשוב למה, ולא לתת הסברים! בכל פעם
הוא היה מסתכל לי בעיניים, לראות האם ומתי אפשר להמשיך. אין לי
מושג כמה זמן עבר - מצאתי את עצמי ערומה במיטה, ליד גבר
מקסים.
"אני רוצה לשים קונדום, זה בסדר?" שאל.
בערתי מתשוקה, רציתי אותו בתוכי. בטוח שהוא ראה את זה, היה קשה
לפספס. הגבר הזה, שלדעתי היה מוכן לחדירה מכל הבחינות, הסתכל
לי בעיניים ושאל:
"את בטוחה שאת רוצה?"
ג'נטלמן... אין כאלה בארץ, ואולי בכל העולם.
עשינו אהבה, לא סקס - אהבה... נשיקות, ליטופים, מבט בעיניים,
תשוקה...
שכבנו מחובקים זמן מה, בלי לדבר. הסתכלתי על השעון וקפצתי -
היה כבר שתיים בלילה, ואני צריכה לעבוד בבוקר! הוא ליווה אותי
למונית, וביקש שאתקשר כשאגיע הביתה.

התעוררתי עם חיוך על הפנים. חברה מעבודה הזמינה אותנו בערב. לא
יכולתי להתחמק, אם כי קיוויתי להספיק לראות את החייל שלי לפני
כן.
"איך עבר עליך היום?", שאל.
בזמן שסיפרתי עד כמה התגעגעתי אליו במשך היום, הרגשתי ידיים
גדולות ועדינות מעסות לי את הצוואר, את הגב...
נשכבתי על הבטן והמשכתי ליהנות מהמגע הרך של ידיו החזקות.
המסג' המפנק בכל הגוף גרם לי לרצות אותו בתוכי...
עשינו אהבה... לא סקס... אהבה...
שכבנו מחובקים, מסופקים. סיפר לי קצת על עצמו, על תפקידו בצבא
האמריקאי ובעצב הוסיף:
"אני חושב שבקרוב ישלחו אותנו בחזרה, לבסיס בגרמניה בו אנחנו
מוצבים".
"מתי?", שאלתי.
"אולי עוד שבוע או שבועיים...".
חיבקתי אותו חזק... נשיקות, ליטופים...
"אני רוצה אותך שוב", אמר.
"אני חייבת ללכת, מחכים לי", עניתי בעצב.
בחוסר רצון התנתקתי ממנו. ליד הדלת התחבקנו, הרגשתי שוב בטוחה
ומוגנת.

נפגשנו כמעט כל יום. לפעמים סתם שכבנו מחובקים ודיברנו,
ולפעמים עשינו אהבה.
שבוע עבר במהירות. באחד הימים ראיתי עצב בעיניו, הרגשתי שמשהו
השתנה. לא שאלתי כלום, אולי כי לא רציתי לשמוע תשובה. כל הערב
דיברנו, אפילו התעניין בשואה.
בדרך למונית הצטלמנו. כן, תמונה אחת - זה כל מה שנשאר לי.
וזיכרונות...
למחרת בערב התקשר להיפרד: הם חוזרים לבסיס.
לא ראיתי אותו שוב.
התקשרתי מספר פעמים לגרמניה, רק כדי לשמוע את קולו. עד שבאחד
הפעמים ענתה בחורה מאוד נחמדה - החברה החדשה שלו...
ואני? ייחלתי לו את כל האושר שבעולם... מגיע לו...