ערב קריר, אך בתוך הבית חמים ונעים. אני ואת יחדיו בביתי,
שוכבים על הספה מול התנור שמונע מהקור העז לחדור אל גופינו.
מכורבלים יחדיו, מחממים אחד את השני בעזרת חום גופינו ובעזרת
חום אהבתינו.

אבל את, את חסרת פנים, חסרת זהות. ככל שאני מנסה חזק יותר
לחשוב עליך אני לא מצליח למצוא אותך. הנה את עומדת מולי,
זרועותיך מורמות לעברי, מוכנה לקבל את אהבתי ולתת משלך אבל
בעצם את לא שם, את רחוקה עדיין מהישג ידי.

מדוע פנייך אינם קיימים? כי אני עוד לא מכיר אותך, אני עוד לא
יודע איך את נראית או איך את חושבת. אני עוד לא יודע מתי או
איך אפגוש אותך, אבל אני יודע שאת שם, מוכנה לקבל את אהבתי. לא
אכפת לי שאני לא מכיר אותך, אני מעדיף אותך על פני אלו שיש להן
פנים אך הן לא כמוך.

מי את באמת? איני יודע. אולי את הנערה שגרה בדירה מעליי? או
אולי את סתם עוד עוברת אורח ברחוב? אין זה משנה, כי אני יודע
שאת מחכה לי שם, מחכה לי שרק אמצע אותך.

או אולי בעצם את תמיד תהיי הנערה חסרת הפנים בחלומותיי. אולי
תמיד תהיי שם, אהובה, מעניקה לי אהבה ומקבלת את שלי אך חסרת
זהות? חסרת שם? חסרת צורה?

אני לא יודע את התשובות לכל השאלות האלו אך אני כן יודע שאני
תמיד אחכה לך. אם תבואי אליי או אולי לעולם לא תתקרבי גם זה
לעולם לא אדע. אני רק אשב כאן, ואחכה... ואחכה... אחכה כאן עד
שתגיעי, אהובתי חסרת הפנים.