ענת ענת:
הגוף שלך רך והשיער
שלך שחור יותר
מהמחשבות הכי מלוכלכות שלי
וצפוף יותר ממלכודת חטאים נוצרית
ואני מעלה את דיוקנך על המסך שלפניי
במציאות או בדמיון
וגדל ומתקשה
והתוך שלי מפרכס אלייך
כשאת שכובה על צידך
ורגלייך מקופלות אל הבטן
ואני מנסה לפעור בך חורים חדשים
ולמלא אותם
או כשאת על הגב ואני
מחזיק את הרגליים שלך
צמודות, למעלה, או מפשק אותן עד שאי אפשר עוד
והריח שלך מטריף אותי עוד, עוד,
ואני טומן בך אצבעות ושם בפי
ונמרח בך, בקרם התאווה,
ומלקק את כפות רגלייך
בשיגעון, את עקבך ואצבעותייך
ומסתכל בזה נכנס אלייך
או כשאת
מפנה את האחוריים הנסיכותיים האלה אלי
שופעת, נדיבה, רטובה, שרועה, מגולחת-שחי
ואני מפריד, בשתי ידיים, לצדדים, ובא לתוכך
יש לך בדיוק מקום בשבילי
ויוצא, ובא,
ויוצא לגמרי,
רק כדי להתבונן בזה שוב, מבקע את הסף השפתני הורדרד
מפלס דרך פנימה, בלי ידיים, שוב,
עד הסוף:
וכמה העור שלך לבן
אני נושף ונוהם ולוחש וצועק ומהסה
ענת ענת
אקסטזה מינית היא ליבת הסינרגיה
שלי ושלך
ואני לא יכול לחשוב עלייך בלי לחשוב על
חדירה
ואת כל כך אישה בהיותך, פסקנית,
הדבר החלק המשיי  הזה
שניצחון התזת הזרע על פני הסופיה לורן שלך,
אבל לא רק שם, ולא רק הוא,
ענת ענת,
מאשר לי שאני כן,
אני כן, מעלייך, מתחתייך, מאחורייך, מלפנייך
על שום לובן עורך ואופל שיערך
אני כן
מסביבך -
האון, המשורר, הגבר,
שאני בלי הרף,
בלי הרף,
טוען להיות.