משה הסתכל מבעד לחלון הפתוח במטבח בו ישבו החברה ונהנו
מסיגריות ומשקה.
הם דיברו בעיקר ללאה ובעיקר על זה שכל מה שנשים רוצות זה כסף,
עם כל זיוני השכל שלהן על רגישות והבנה.
שמוליק ירק קליפת גרעין לצלחת שמולו ואמר "וואלה... אני אומר
לכם, נישואים? זה כמו לקנות בית למישהו זר." אישתו עזבה אותו
רק לפני חודשיים אחרי שבמשך שלוש שנים היה עוזב את הבית בנתניה
שבוע כל חודש לרמת הגולן ומתנדב למילואים.
"היא רצתה שנפרד כידידים..." שמוליק גיחך במרירות ומשה תקע
איזה נאד, בלי שלאה תרגיש. אין כמו נאד טוב בתוך החרמונית כדי
לחמם אותך ביום חורף קר.
"...מסוג הידידים שמרוקנים לך את החשבון בבנק בלי שתרגיש בכלל,
הבת זונה" המשיך שמוליק והתחיל לפצח גרעין חדש.
לאה עברה עם פלפלים ממולאים, נתנה מבט אוהב לחבורת הגברים
העייפה שרבצה במטבח שלה ופנתה אל שמוליק "אתה... אני אומרת לך,
תמשיך לחפש את הברביות הבלונדיניות שלך ותראה לאן תגיע, ישמור
אותך השם." הפטירה בין שפתיה והניחה את המגש בין הסיגריות
הכבויות וערמת קליפות הגרעינים.
"כל גבר היה רוצה לעצמו איזו ברבי, אם אין לו אחת זה רק בגלל
שהוא התפשר על מישהי פחות טובה... מה לא ככה?" המשיך שמוליק
והוריד את הקפה מהאש.
"ככה" לחש חנן, מסדר באי נוחות את מדי ה-ב' על הגוף, תמיד
דופקים אותו עם המידות.
בשלב הזה, לאה כבר לא מנסה להתווכח עם שמוליק. גם למשה נמאסו
הוויכוחים.
אומנם מוחו של משה נשטף בחשיבה הצבאית לא פחות מזה של שלומיק
אך הוא עדיין חשב לעצמו "אתה מגדיר את כל העולם שלך כחוזים
כלכליים ואז מתפלא כשהשותף שלך נהנה מהחלק שלו ברווחים!"
לאה מדליקה סיגריה ונשענת על הגז. האמת שלמשה יש עוד מה להגיד,
אבל הוא מחליט לסתום את הפה בשלב זה של השיחה.
לאה אוהבת את חנן, היא חושבת שהוא טוב לשמוליק, היא הייתה רוצה
לראות אותו נפתח קצת, פורק גם הוא את המטען.
שמוליק לוקח שלוק מהסיגריה ומסתכל על השולחן העמוס בעיניים
עייפות. גופות שמנים ורפויים נחים עכשיו, אחרי מלחמת חייהם.
"טוב נו... הן זונות אם הן עושות את זה והן כלבות אם הן לא."
הוא ידע טוב מאוד שההערה הזאת לא הייתה במקום, במיוחד ליד
לאה.
משה נאנח ומוציא את העשן של הסיגריה מחוץ לחלון הפתוח.