אישה עומדת מול חלון ראווה,
מלאה באמונה, ביטחון וגאווה.
פתאום זכרונה גורר אותה אחורה.
פלאשבקים מסחררים, אנשים שבוכים.
פנים מוכרות פרחים ועצב.
שחור עגמומי, אפל ועמוק.
אבל הכל התחיל ונגמר במישהו אחד.
מישהו שנחרט בזיכרון שלי, זיכרון טרי,
ובכל זאת ישן, כי אני כמעט בטוחה שהוא אחרון.
געגועים חזקים, הדלת נטרקת מאחורי.
אני בבית, אני בבית? הייתי צרכה לדעת.
נשמה טהורה, מבינה ועוטפת.
זה נגמר, רגשות אשמה, רגשות חרטה,
בתוך הלב שמורות היטב, אפשא לומר עלי שאני
לא בנאדם אמין, אבל הדף הזה, השיר הזה,
גדוש באמת, גדוש ברגשות, בגעגוע, באהבה, ברגשות.
האיש הזה, שמדובר עליו כאן, אני כמעט בטוחה
שזה לא מי שאתם חושבים שזה. אני נאנחת.
גם הלב שלי נאנח, גוש גדול של מועקה נמצא לי בחזה,
והוא לא עוזב, מה קורה כאן?
אולי, אני אדבר איתו? חלמתי עליו.
אולי, אני אחדש את היחסים בינינו? זה אפשרי, אבל לא הגיוני.
רגשות, געגועים, רגשות.
האם הוא חושב עלי גם?
לא, לא, לא
געגועים
רגשות

אהבה?