בסופשבוע אצל ההורים בצפון הרחוק, איפה שהוא בין ה"חריימה" של
שישי לקוסקוס של שבת תמיד עולה השאלה: "לימורי, מה קורה, מה עם
חתן לעשות לנו קצת נחת". עוד בטרם אספיק להגיב, מתחיל טקס הצגת
הנדוניה. נדוניה, למי שלא יודע, (קרי: לאשכנזים בינינו) זהו
אוסף ענק של שמיכות המהוות עדות אילמת לרצח המוני של צאן ובקר,
כלי מטבח וחפצי נוי שכל קשר ביניהם ובין הבית המודרני הוא מקרי
בהחלט.
את הכמות העצומה הזו שומרות ידיה המאיימות של אמי: "תראי, תראי
איזה דברים יפים שמרתי לך, עד מתי תתני לנו לחכות?" ואבי מצטרף
מיד באנחת הסכמה (חסר לו שלא).
טענות הנגד שלי לעולם לא עולות יפה, זה לא משנה אם בעשרים
ושמונה שנותיי הספקתי דבר או שניים, גם אם לא הרביתי ילדים, זה
לא רלוונטי! הם תמיד יחלמו על הטבעת.
אני יוצאת מאזור הקרב הזה ואז מגיעה שיחת טלפון בת שלושה משפטי
מפתח קבועים של נשואה טרייה, שעם חתונתה הפכה באורח פלא לדמות
הדודה תקווה: 1. "היי, את באה לראות את הסלון החדש שלנו?" 2.
"בעלי הוא כזה מותק, הכל הוא עושה בבית". 3. "דרך אגב, מה אתך,
מתי נשמע על בחור חדש, דברי איתנו, ספרי..."
בעוד אני מזועזעת מאיבוד הנעורים של זו, מתקשרת האחרת בחוויות
מרתקות דומות ובסיום המבטיח: "יש לי מישהו חבל על הזמן
בשבילך".

אחיותיי הרווקות! (גם הגברים מוזמנים להקשיב) אני שואלת אתכן,
מאיפה מגיע הלחץ הזה עלינו להתחתן? מדוע אנחנו צריכות להתערער
כי עוד לא שמענו "קול ששון וקול שמחה"? למה בגיל 20 כבר ביצענו
שריון מניפולטיבי של אותו ידיד אפלטוני שבעת הצורך יתחתן אתנו
בגיל 30 כדי שלא נשאר רווקות? מאיפה מגיע החשש הזה להישאר לבד?
בזמן שאתם מהרהרים, הרי לכם ארבע השקפות עולם ל"לא טוב היות
האישה לבדה".

קטגורית "כלות בתפקיד".
לנישה זו משתייכות כל הנשים שנולדו להיות כלות, זה כנראה מרכיב
פיסיולוגי או גנטי שהפך את החתונה למשימת חייהן. מרגע היוולדן
הקדישו חייהן לתכנון ערב החתונה, נשות סינדרלה של ממש. מגיל 5
הן יודעות איזו שמלה ילבשו, באיזה אולם, מי התקליטן ומה שיר
הנושא.
החל משנות ה-20 לחייהן, במידה שלא תפסו את החתן המיוחל, מתחיל
תהליך החימוש לקראת הקרב הגדול, הכולל בין היתר הגדלת מלתחה
למימדים עצומים, דיאטות וטיפולים פסיכולוגים (לא המצאתי!אני
מכירה נשים כאלו). הכלות בתפקיד יעניקו חייהן ל"מתי ואיך"
וישכחו לשאול עצמן רגע לפני "עם מי" ו"למה".

בנות "הלחץ המתון":
"לחץ מתון", וא בעצם ההרגשה הטבעית של כל אישה שהחלה לשמוע את
השעון הביולוגי שלה, את אמא שלה ואת הסביבה שלה. מה לעשות, אנו
חיים בחברה שמצד אחד מתיימרת להיות מודרנית, משוויצה
בטכנולוגיה שלה, אבל ביסודה עדיין תרבות שתובעת חיבור מוסדי
בין גבר ואישה כחלק מהסדר הטוב בחיים. אפילו הרמב"ם אמר: "אין
אדם יכול להשיג שלמות אלא אם חי בחברה מסודרת". שלא כמו ה"כלות
בתפקיד", חיות בנות "הלחץ המתון" את חייהן כרגיל, מוצאות
חלופות זמניות לזוגיות ופשוט מקוות שאיכשהו, השלמות הזוגית לא
תפסח עליהן.  

דגל "המכחישות".
"המכחישות" יטענו כי "טוב להן לבד", "מי בכלל רוצה זוגיות",
ו"גבר זה לא מה שישלים אותי". לקומונת המכחישות סביר שישתייכו
נשות קריירה מורעלות, פמיניסטיות קיצוניות או כאלו שלא צלחה
להן האהבה. הן לכאורה "לא רוצות אותה" ומצאו את ההכחשה של
הצורך במין הגברי כמנגנון הגנה פרוידיאני וכדרך חיים.

משנת המאצואיסט.
קשה שלא לתהות מה גברים חושבים על הלחץ הזה שלנו. אם ניקח את
ההשקפה הקיצונית ביותר - נקודת המבט של המצ'ואיסט הגברי - הרי
שזו ודאי תתמוך באמירה של ניטשה שאחרי שטען כי "מוטב ליפול
לתוך ידיו של רוצח מאשר לידיה של אישה מיוחמת", העיז ואמר כי
"אישה תופסת את העולם מושלם רק כאשר היא מצייתת לגבר מתוך אהבה
שלמה" . זאת אומרת שמבחינת המאצ'ו הגברי, תכלית רצוננו הנשים
להתחתן היא רק כדי שנוכל לצחצח נעליו ולהבריש מחלפות ראשו של
זה אשר אהבנו.
עוד עשוי לטעון המצ'ואיסט טענות בשם פיתגורס (כן, ההוא משעורי
הנדסה כיתה ד'). הבחור אמר: "היסוד הטוב ברא את הסדר, את האור
ואת הגבר, והיסוד הרע ברא את התוהו ובוהו, את החושך ואת
האישה". משמע, למען הסדר הטוב, מבחינתם, כדאי לנו שנתחתן
ונספוג מהילת האור הגברי על מנת שנמהל את הרע הנשי שלנו בטוב
המשגע שלהם.

הורים וחברים מודאגים, הירגעו! תנוצל הנדוניה עד תום!
יבינו המאצ'ו-מנ'ס מדושני העונג שהלחץ לא קשור אליהם בכלל.
ירגיעו הלחוצות את אי השקט.
ולמכחישות - איך כתבה  קארין ארד ב"אל תעצבנו לי את הדגדגן"?
"...עדיף כאב לב מאשר בלי לב בכלל... לכולם כמיהה עזה לקשר
אמיתי, זו דרך הטבע... אין טעם במסכות".
מה, אינכם יודעים? אהבה אמיתית תנצח. סופה שתתמסד!