מול דלת הכניסה אל הוילה, סמוך למקום שבו ניצבים שני עציצים
ענקים שמהם מזדקרים שיחי ורדים רעננים, עצרתי והבטתי בשלט העץ
הקבוע ליד הפעמון: משפחת ברקאי.
שמטתי את התרמיל מכתפי הימנית שולחתי יד לתוך התא הקטן בו
הטמנתי את המפתח עמוק בפנים שמא יעלם. הוצאתי אותו מהתרמיל,
וכיוונתי אותו אל חור המנעול, ולרגע הייתי בטוחה שהמפתח לא
יתאים, כי לא יכול להיות שלגל אריאלי יהיה מפתח שיתאים לדלת של
וילה כזאת ענקית ומפוארת. הרי גל אריאלי היא ילדה של צריף ולא
של בית - ועוד וילה?
אבל המפתח נכנס בקלות לחור המנעול. סובבתי אותו, ופתחתי את
הדלת.
הברקת של הרצפה נצצה בעיני. ריח אורנים השתלט על הבית - מכיוון
לדר הכביסה הקטן. כן כן, הקטן..יש להם גם חדר כביסה גדול. יש
להם הכל...
עליתי במדרגות לכיוון חדרי בעודי בוהה במעקה העץ המפואר.
נכנסתי לחדרי שהיה לבן כסיד. לא נעים לי לתלות כאן פוסטרים של
זמרים, או זמרות שאני אוהבת, שכן זהו לא ביתי, ואני בטוחה שעוד
כמה זמן יסכימו שאלך מכאן. זה לא מקומי.
אימי מתה בלידתי, ואבי מת גם הוא, בתאונת דרכים, לפני חודשיים.
עוד לא התגברתי עליו. את אימי מעולם לא הכרתי, אז זה לא נושא
רגיש. אבל אבי היה האדם הקרוב אליי ביותר. שי, שהיה אז החבר
שלי, הזמין אותי לגור איתו ועם משפחתו. בהתחלה הסתייגתי
מהמחשבה אפילו, אבל לבסוף השתכנעתי ובאתי לגור איתם.
הייתי בטוחה שזה לחודש מקסימום - בזמן שאחסוך קצת כסף מעבודתי
כבייבי-סיטר. אבל מאוחר יותר גיליתי שמשרד הרווחה החליט שזהו
משכני הקבוע (מקווה שלא ישאר כך לזמן רב).
אני עדיין לא יודעת מה מצבי עם שי. האם אני החברה שלו, או שלא?
לא ידעתי אפילו אם אני רוצה! - זה משונה, אבל לא משנה כרגע...
כשהתקדמתי טיפה בחדרי הענק, גיליתי להפתעתי הרבה (או שלא...)
את שי שוכב על מיטתי, עם בוקסר בלבד, קורא עיתון. הוא כנראה
שמע שנכנסתי, סגר את העיתון וקרא לעברי "היי, בובה!".
הוא חייך חיוך ממזרי.
שנאתי את המבט, ואת ה" הי, בובה!" שלו. ידעתי שזה תמיד מוביל
לדברים שאני לא כל כך אוהבת, אבל.. גם לא יכלתי להתנגד להם...
תמיד הייתי בטוחה, למרות שהסיפור שלי לא התחיל כמו הסיפורים
הרגילים "ביום בהיר אחד", אלא הוא התחיל באימי שמתה, והמשיך
בחיי הקשים, ובנסיונות השרדות מצידי ומצד אבי עד לפני כחודשיים
כאשר הוא מת, תמיד הייתי בטוחה, שהוא ימשיך בצורה הטובה ביותר,
שאגלה איזו דודה שעדיין חיה ושהיא תאמץ אותי ונחיה באושר ועושר
עד סוף חיי (או רק באושר),או שאפילו שי,אפילו הוא- יגרום לי
לחייך בבוקר כשאני קמה, לחייך. אפילו בשיעור סוציולוגיה
המשעמם. לחייך כשאני חוזרת מביצפר, לחייך כשאני רואה טלויזיה,
וכשאני הולכת לישון.
אבל במקום זה, במקום כל זה - מה יש?! יש לי חיים דפוקים! לא
מספיק כל הילדות שלי, אז אפילו עכשיו - כשאני כבר בכיתה י"א
הגורל לא מתהפך. כנראה מזל זה דבר שנולדים איתו. אם יש לך את
זה יש לך, ואם אין לך, פשוט אין לך!
במקום לחייך בחיים - הרי החיים אמורים להיות יפים - אני כל
הזמן עסוקה במחשבות מדכאות, על כמה שהחיים מתאכזרים אליי.
כנראה שמי שיצאה כלפי חוץ טוב, לא יכולה לחיות חיים טובים
ונעימים גם כלפי פנים. אולי אף אחד לא זוכה לחיים נעימים. אולי
לכולם יש חיים דפוקים, והם רק עושים את עצמם נהנים מכל דבר.
אפילו בסקס. אין דבר כזה סקס טוב! לפחות לא נראה לי...הרי כל
פעם שאני ושי מקיימים יחסי מין, הוא נהנה -  או לפחות עושה את
עצמו, ואני בכלל לא.  אני לא יודעת. אני לא יודעת אם לעשות את
עצמי נהנית, או להתעלם, כי שי כל כך עסוק בעצמו שזה לא מזיז לו
בכלל מה אני מרגישה. ואם הייתי אומרת משהו הוא בטח היה מגיב
בציניות שכל כך מתאימה לו. "גל?!" דבריו קטעו את מחשבותי "כדור
הארץ לגל?! את כאן איתי?" חייכתי חיוך מאולץ ואמרתי "כן. אני
פשוט שקועה במחשבות" "כן, שמנו לב לזה! תגידי, נראה לך שיהיה
לך היום חשק ל..." הסתכלתי עליו המבט מרוגז. אם אתה כבר עושה
משהו אתה לא יכול אפילו להגיד את המילה?! חשבתי...סקס! אתה
יודע מה זה.. זה אמור להיות כשבחור ובחורה אוהבים אחד את השני,
מתוך הסכמה הם מקיימים יחסי מין...
זה אמור להיות ככה...
זה לא ככה אצלנו, אבל עדיין קוראים לזה ככה!!!
עדיין לא ידעתי איך לענות לו, והבנתי שהפעם אין לי שום סיכוי
לברוח מזה...(לא שהיתה פעם שהצלחתי...)
באי חשק מוחלט הורדתי את חולצתי, ונכנסתי למיטה. דבר שהיה אמור
להיות רומנטי לחלוטין, הופך למעמסה נפשית כבדה...
הוא נישק אותי בכל הגוף וחיכיתי שיגמור כבר...
הרבה פעמים כשהוא רואה שממש אין לי חשק לזה, הוא מסתפק בקצת
לחרמן אותי ולגמור עליי, ולא חודר ממש, וכמה שזה מגעיל, זה
בהחלט עדיף על להרגיש את הזין המטונף שלו חודר לתוכי. קיוויתי
שגם הפעם זה יהיה ככה, ובאמת צדקתי.
הוא התלבש, זרק "ביי" והשתדל להראות לי כמה הוא לא מרוצה. לא
היה לי איכפת. רציתי רק לישון...לישון ולא להתעורר...
נרדמתי תוך כדי בכי. זה תמיד קורה לי...אני תמיד בוכה אחרי זה.
תמיד בוכה ונרדמת.
נרדמת בתקווה שיום יבוא ואוכל לעשות כרצוני. להתאהב שוב, כמו
שחשבתי שאני בשי. אבל הפעם שזה יהיה באמת. שזה יהיה טוב, וכיף,
ושאני אהנה אפילו מהסקס.
אבל לא, החיים הם לא תמיד כמו שרוצים.
ורע לי, ורע לי כל כך.

ואני חושבת אולי יבוא יום והכל ישתנה לטובה, ואולי יבוא יום
והמעצורים האלה שלי ישתנו.
אבל סביר להניח שאף פעם אני לא באמת אוכל להנות מסקס. אני
נהנית מהמחשבה עליו עם אנשים אחרים, שמושכים אותי יותר ממנו,
כי שי הזה חתיכת בן זונה...
אבל זה לא יעבוד כל כך..
עכשיו כשאני מסתכלת אחורה אני רואה..
יש דברים בילדות שאתה לא יכול להחזיר אחורה...

וכל מה שרציתי זה לישון. לישון ולא להתעורר.

פברואר 1997.