היום זהו יום חמישי. לא דיברנו שבוע ומאז שהיינו יחד עברו כמעט
שלושה שבועות.
חשבתי הרבה על מה שקרה ביננו, הפעם הראשונה זה דבר שלא שוכחים.
ואני שמחה לזכור את הפעם הראשונה שלי רומנטית, הכי יפה שיכולתי
לרצות אותה ואיתך.
בחודשיים וטיפה שאנחנו מכירים גרמת לי להרגיש כל כך הרבה.
רגשות של שמחה, ועם זאת של עצב. רגשות חדים ורגשות מעורפלים.
אם בן אדם מבחוץ היה מסתכל על זה הוא לא היה מבין למה אני
עדיין רוצה אותך, ואיפה שהוא גם אני לא מבינה.
מה שהיה ביננו לא היה אף פעם קשר מחייב, מערכת יחסים של ממש,
כמו שאני רציתי. זה היה מן משחק שלך בי, משחק של להדליק
ולכבות. משחק שבו אני הולכת אחריך כמו עיוורת.
בשבוע האחרון ניסיתי לגמול את עצמי מהמחשבות עליך, מהרגשות שיש
לי כלפיך ולא הצלחתי. זה עלה וצף וכמו נרקומן שצריך את הסם
שלו, בסופו של דבר הכל התפוצץ לי בפנים ומצאתי את עצמי שבורה.
אני אדם שיש בו לא מעט חסרונות וחלקם אלו הצרכים שלי בתשומת
לב, פתיחות ובין היתר אהבה. אני זקוקה לדברים האלה יותר מכל
והכי זקוקה להם מהאדם שאותו אני רוצה שיהיה לצידי יותר ויותר,
שירצה לטפל בי כשאני חולה או להפתיע אותי ולאסוף אותי מבית
הספר. אולי אפילו סתם ככה בלי סיבה לקחת אותי איתו לחוף הים.
היוזמה של הדברים הקטנים האלה זה מה שחשוב לדעתי. הרצון ההדדי
להיות יחד ולא משנה באיזו צורה או מתי.
ככל שאני איתך יותר אני מרגישה שאני לא רוצה לעזוב... אבל
כנראה אני חייבת. אני לא יכולה להכריח אף אחד להיות איתי ולתת
לי את הדברים שהוא לא יכול.
בגלל זה, זהו מכתב פרידה. אני מסיימת כאן את כל מה שהיה בינינו
בתקווה שנמשיך לדבר ולא ננתק את הקשר שלנו, ולא חשוב כמהעלוב
או רעוע הוא יהיה.
אני מקווה שתמצא לך אהבה ענקית חדשה, אהבה כזאת לבחורה מדהימה
שלה תרצה להוריד את הירח.
אני מסיימת כאן, למרות שאיפה שהוא זוהי רק ההתחלה.

כבר לא שלך,
אני.