לא נקטתי בשמך בכותרת כי עדיין לא החלטתי איך לקרוא לך. כן אני
יודעת, 17 שנה אני חיה ונושמת [לעומתך...] ועדיין לא מצאתי לך
שם, אולי כי אין שם שיכול להכיל את כל הטוב שבך.
אז נכון שאתה לא קיים, ונכון שלעולם לא תהיה אמיתי, אבל אני
אוהבת אותך ואפילו המון.
כשהייתי קטנה תמיד חלמתי שיהיה לי אח גדול שיגן עלי, שלא יתן
למורה לכעוס עלי, שיחזיר אותי מהגן, שיקרא לי סיפור, שיאהב
אותי כמו שאני אוהבת אותו, אותך. כשבגרתי חלמתי איך אתה מכיר
את החבר הראשון שלי ומשביע אותו לשמור עלי תמיד. חלמתי איך
שאתה מביא את החברים [הכל כך יפים שלך, אבל לא יותר ממך] הביתה
ואני נדלקת על אחד מהם. חלמתי איך אתה לא מרשה לי לצאת איתו
ואנחנו רבים, ושוב משלימים ושוב אוהבים. ואני אוהבת אותך אח
יקר, אח שמעולם לא היה לי.
וחלמתי אפילו שאני נוכחת בטקס סיום שלך, ואתה, מושלם שכמותך,
מלא כשרונות לקחת חלק בכל ההצגה ואפילו לקחת תעודת הצטיינות.
ואחרי המופע הכל כך מרשים שלך תצא עם חברים לסיבוב רונדו ואני
אתגאה בכל החברים שלי, שזה הוא, זה אח שלי שמה מוביל את כולם.
וכשתתגייס, אני אבכה, אני מבטיחה שאני אתגעגע, אני מבטיחה שאני
אדאג ואפילו המון. ואני אחכה לך, במשך כל שבת, במשך כל יום, רק
לך אהוב שלי. ואני אוהבת אותך, יותר מהחיים עצמם אולי. ואני
מתגעגעת, מתגעגעת לאח שמעולם לא היה ומעולם לא יהיה. ולא אח
שלי, אני לא מצטערת שזכיתי לגדול לצד 3 אחיות מקסימות, אבל
תמיד היית חסר לי, תמיד. וגם עכשיו. יותר מאי פעם. אני רוצה
אותך, המון. ואני כבר מתגעגעת, אני מרגישה שאתה הולך ממני,
הולך ולא תחזור. כנראה שהגיל מצווה עלי להתבגר ולהפסיק לחיות
לצד מישהו שלא קיים. אז אני נפרדת ממך אח יקר, אח שמעולם לא
היה לי ואני כבר מתגעגעת אליך, ותשמור על עצמך! תמיד! ואני
אחכה לך, בכל יום שישי, ואני מבטיחה אח יקר, אני מבטיחה למצוא
לך שם, למצוא אותך.