היא עמדה שם, היא הסתכלה עליי, היא לא אמרה כלום, רק תקעה את
המבט שלה. אי אפשר היה שלא להשפיל מבט, ואז היא צעקה "תסתכלי
עליי" לא אמרתי כלום, רק הרגשתי את הצריבה בגרון, רציתי כל כך
לענות לה אבל ידעתי שאבא אומר ש"להיות חכם זה יותר טוב מלהיות
צודק". אז פשוט הרמתי את המבט והסתכלתי לה בתוך העיניים,
העיניים שלה כאילו בערו והרגשתי ששלי כבר עולות באש. כולם
הסתכלו אף אחד לא אמר כלום. ואז היא אמרה לי "ממך כלום לא יצא"
באותו רגע ממש נימאס היה לי להיות חכמה ופשוט אמרתי לה: "למה
ממך יצא משהו?! את באה לפה כל בוקר מדברת ומדברת על דברים שאני
בטוחה שחצי מהם לא מעניינים אותך, את מוציאה את העצבים שלך על
תלמידים ואומרת לי שממני לא יצא כלום? מה איתך ממך יצא משהו?
לפחות אני לא יהיה מורה!"
זה היה הקטע שהיא שתקה ויצאה מהכיתה בריצה. בחיים שלי לא ראיתי
מורה בוכה, היא בכתה בגללי. כל הכיתה התחילה לצחוק ולהשתולל,
הרגשתי שהלב שלי נופל למטה. התיישבתי, שתיתי קצת מים, לקחתי את
התיק והלכתי משם. הגעתי הביתה, הוא היה נעול, לא היה לי מפתח
הייתי צריכה לפתוח את החלון, הרגשתי שאין לי כוח לזוז, החום
והעצבים שיתקו אותי. הצלחתי להיכנס הביתה והרגשתי שהידיים שלי
צורבות. התקלחתי והלכתי לישון. באותו רגע הרגשות שלי נמחקו,
אני לא יודעת למה אבל לא הרגשתי כלום הכל עבר לידי כאילו סתם,
כל פעם ראיתי את העיניים שלה מסתכלות עליי ואומרות לי שממני לא
יצא כלום. הרגשתי איך העצבים עולים לי שוב, הרגעתי את עצמי
והלכתי לישון. כשהתעוררתי היה כבר 2 ואמא הייתה בבית, היא שאלה
מה עשיתי פה ואמרתי לה ששחררו אותנו מוקדם. ידעתי שבשלב מסוים
הם יצלצלו כדי לדבר איתה, אבל לא היה לי כוח להסביר כלום ובכל
מיקרה היא הייתה צריכה לנסוע היום לחו"ל אז לא ממש היה לי
אכפת. אימא שלי הייתה מהאמהות האלה שהחיים שלהם זה עבודה, אבל
היא לא יכלה להודות בזה, היא כל הזמן הרגישה כאילו היא צריכה
להיות יותר אימא מאשר האשת קרירה המצליחה שהיא הייתה. לי רוב
הזמן זה לא הפריע, אבל היא הייתה בטוחה שזה מפריע. אין לי מושג
למה היא חשבה ככה אבל אני לא התאמצתי להודיע לה אחרת. ניראה לי
שבגלל שהייתה תקופה שהייתי חולה באנורקסיה היא חשבה שזה בגללה,
אני ידעתי שזה לא בגללה, זה לא שינה לה, היא כבר החליטה ואף
אחד לא היה יכול לשנות את דעתה, גם לא האפיפיור. אחר כך לקחתי
את הדברים שלי והלכתי לסטודיו, ידעתי שזה המקום היחיד שבו אני
יוכל להירגע באמת בלי אף אחד על הראש, אימא לא שאלה כלום, היא
פשוט עזבה אותי, משהו שהיה די מוזר, כי היא בדרך כלל הייתה
רוצה לשמוע הסברים בקשר לכל צעד, עם זה היה קשור אליה ועם לא.
הגעתי לשם, נכנסתי לסטודיו סתם שמתי מוזיקה והתחלתי לרקוד עם
עצמי, לא היה מורה ולא היו תלמידים הינו רק אני והגוף שלי.
ידעתי שעוד מאט יתחיל שיעור ואני יצטרך לסיים, אבל הייתי חייבת
להירגע קודם עם עצמי. אז פשוט התחלתי לזוז, לעשות את כל הדברים
שאי פעם למדתי בקשר למחול לאט, לאט נרגעתי. פתאום כל מה שהיא
אמרה שם לפני כן נעלם, נימחק כאילו לא היה, זה היה רק אני
והגוף שלי, אף אחד לא היה שם כדי להעיר, או לעזור. רק מה שאני
יכולתי לעשות ולהועיל לעצמי.
לאט, לאט התחילו להתאסף בנות מחוץ לסטודיו, הרגשתי כאילו
בוחנים אותי והלכתי לסגור את המוזיקה וללכת להתארגן הייתי יותר
רגועה מאשר ממקודם.
שאר היום היה רגיל, שיעור קלאסי ארוך מתמשך וכיפי שממנו יוצאים
כאילו נולדת מחדש, אחר כך הולכים הביתה, מתקלחים (שוב) אוכלים
והולכים לישון. רוב הימים שלי היו כאלה וזה בהחלט הספיק לי, לא
הייתי צריכה יותר מזה, חוץ מאותו. כשזה הגיע אליו זה היה כבר
נושא רגיש, כל העצבים, כל הדברים הרעים שהיו לי, כל מצבי הרוח
הטובים והרעים תמיד היו איך שהוא קשורים אליו. זה עיצבן אותי
שזה קשור אליו, רציתי את השליטה על עצמי, אבל לא יכולתי לשנות
שם כלום, זה היה התחום שלו. אני לא בטוחה שהוא ידע שהוא שולט
שם, אבל זה לא באמת שינה, כי גם עם הוא היה יודע הוא לא היה
משנה הרבה בהתנהגות שלו. אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי
אותו, הוא היה מין ילד קטן גדול כזה, הוא היה עם חברים שלו,
אני זוכרת שהייתי כל כך קטנה. אני לא יכולה ממש לספר על זה כי
אני די מתביישת בתקופה הקטנה שלי, אני לא יכולה להסביר את זה,
אבל תמיד היה לי מין דחף כזה להיות בוגרת, הכי בוגרת שאפשר ולא
לרדת לרמה של הילדים הקטנים האלה... אני זוכרת את הפעם הראשונה
שהוא חיבק אותי, היו לו ידים כאלה רכות, חמות, מלטפות, אבל
באותו זמן חזקות וגבריות כאלה שאת יודעת שיחזיקו אותך כשתיפלי.
אני לא בטוחה עם אי פעם אהבתי אותו, אבל אני יודעת שהוא היה
הנקודה הרגישה שלי. אולי בגלל שהוא אף פעם לא ממש רצה אותי גרם
לי להרגיש מין תלות כזאת אליו. אני זוכרת את הרגע שבו הוא נישק
אותי, זה היה הרבה אחרי שהכרנו, מאז כבר הספקנו להתבגר הרבה
מאותה נקודה שבא ראיתי אותו. הוא כבר היה יותר מסתם ילד חתיך
שראיתי. הוא היה חלק ממני, הוא חיבק אותי, ואז הוא קירב את
השפתיים שלו אליי. הרגשתי מין נחת כזאת באותו רגע. כאילו הוא
מחזיק אותי, ואני לא ייפול בחיים. זה היה מבטיח והייתי רוצה
שזה לא ייגמר לעולם. זו הייתה ההרגשה הכי עילאית שיכולה להיות.
תמיד חיכיתי לרע מכל וככה היה יותר קל לא להתאכזב. זאת מין
טכניקה פרטית שלימדתי את עצמי. תמיד היה גם את אחותי ברקע,
שידעה טוב, טוב לשגע אותי. היא הייתה מין מישהי שתמיד הייתה
חייבת לדאוג לזה שאני ישתגע. לא משנה שכבר הייתי משוגעת, אבל
תמיד היא הייתה חייבת להוסיף מלח למדורה. היא הייתה מין בן אדם
כזה שתמיד היה חייב להיות צודק, גם כשהיא ממש טועה. היא אף פעם
לא הייתה מוכנה להודות בטעות. וידעה טוב, טוב לצעוק ולהיטפל.
היא הייתה מין דגם מתפתח של אימא שלי אבל סירבה לקבל את זה.
הוא היה סגור, הרגשתי כאילו אני צריכה לפתוח אותו כמו קופסת
שימורים: לאט, לאט כדי לא להיחתך. הרגשתי שהוא מפחד להיפתח,
כאילו אני יואכל את כל מה שיש בפנים. אני בכלל לא אהבתי לאכול
מקופסאות שימורים. זה היה יום של ל"ג בעומר סתם הלכתי עם ג'ולי
לטיול הרגיל בשדות, זה המקום שהכי הרגיע בכל האזור הזה. לא
ציפיתי לפגוש כל כך הרבה אנשים בטיול הרגיל. כולם היו שם,
מתרגשים מל"ג בעומר. היו גם הילדים היותר קטנים. שבראש הובילו
הבנות האלה שסוחבות חצי מהקרשים, אני הכרתי את ההתנהגות הזאת
יותר מידי מקרוב. הייתה מין התרגשות כזאת באוויר, אבל אצלי היה
יבש. לא התרגשתי וגם לא הייתי חלק ממדורה. לא עוד זאתי
שמארגנת. הייתי פשוט עדי שהולכת איתו לסיבוב. בכלל, כל התקופה
הזאת מין עברה לידי, הכל הרגיש אבל מין רגש דהוי. זה היה קצת
אחרי המקרה עם המורה, קיבלתי את התשובה מהביה"ס שכל כך רציתי
ללמוד בו. ואז זהו זה ניגמר. כל השנתיים האלה עומדות להיגמר,
כל הסיוטים והדברים הנוראיים שקראו לי שם, פשוט יהיו מאחורי.
כי אני עוזבת ואני הולכת ללמוד שם. הרגשתי כבוד שאני עומדת
להיות חלק מהם ושמחה עצומה על זה שאני עוזבת כאן הכל! זה היה
מעודד, כי ככה לא נישאר לי הרבה זמן עם המורות האלה. איתו לא
ידעתי מה יקרא, ידעתי רק שאני פותחת את הכל מחדש ולא אכפת לי
כלום! ידעתי שהזמן שלי פה עבר כבר מיזמן והנה האפשרות שלי
לעוף.
בינתיים, כל התקופה הזאת לפני שאני עפה עברה לאט, אבל מהר
מאוד. כל פעם שחשבתי איזה כיף אני עוזבת חמש דקות אחר כך חשבתי
אלוהים אני עוזבת.
כל כך חיכיתי לעזוב, אבל ידעתי שיהיו הרבה דברים שיהיו לי
חסרים.
פחדתי לעזוב אותו, אהבתי אותו או לפחות רציתי לאהוב אותו. לא
תמיד הוא ידע ממש מה להגיד או לעשות. אבל הוא היה שם בשבילי
ואני אהבתי אותו על זה.
פחדתי שזה ייהרס לפני שאני יעזוב ואז אני ישבר ולא יוכל
להמשיך. רציתי נורא שהכל ילך טוב, לפחות לפני שאני הולכת שיהיו
לי זיכרונות טובים ושיהיה כיף לחזור לפה כל שישי וחגים.
הייתי במחזור, לא היו לי כוחות בגוף, הרגשתי שאני נמסה בתוך
עצמי אבל עדיין קיימת.
זה כאב כל כך לפעול על הבטריות הרזרביות, פעם אחת רציתי פשוט
לישון אבל כבר לא יכולתי, זה היה מעבר לכוחותיי. הרגשתי שכבר
זה משתלט עליי לעבוד על הרזרביות ועם לא אני מתחרפנת. זו הייתה
הפעם הרביעית שקיבלתי, הייתי כבר עוד מאט בת 14 ורק 4 פעמים
קיבלתי. אני יודעת שזה השתבש בגלל האנורקסיה, ואני יודעת שהרבה
דברים השתבשו בגללה, אבל אני גרמתי את זה לעצמי ולקח לי זמן
להשלים עם זה, אבל זאת המציאות וכרגע אני פשוט צריכה להשלים
איתה! שבגללי יש לי סימני מתיחה על החזה, שבגללי אימא שלי
לחוצה כמו טמפון, בגללי קיבלתי רק 4 פעמים ובגללי הכל
התחיל!!!
אני זוכרת את התקופה הזאת, כאילו אתמול ישבתי איתן באוהל טחנתי
חצי מהצלחת של הממתקים, והרגשתי מגעיל. כאילו אתמול הייתי
בבריכה והתביישתי להוריד את הבגדים. אני זוכרת בדיוק איך הכל
התחיל, איך היא נכנסה לאט, לאט התגנבה מהדלת האחורית, ואז כבשה
את הכל. פתאום היא חדרה להכל, לכל מקום הגיוני וטוב, לכל מקום
בריא, לכל מחשבה טובה ולכל חיוך עדין. הפכתי להיות סתם איזה
"שלד" מהלך שמעביר את הזמן על כדור הארץ בלרקוד, לרקוד, לרקוד,
ולשנוא את עצמו. אני יודעת שלא הייתי יחידה, שזה היה "אופנתי"
באותה תקופה, אבל אני לא הייתי שמנה, זה לא התחיל כי הייתי
שמנה, זה היה כי הייתי מתוסכלת. מהכל מכולם מכל המצב מכל מה
שקרה! שנאתי את זה, שנאתי כל רגע לקום בבוקר, וכל רגע ללכת
לישון. הדבר היחיד שאהבתי זה שעליתי במדרגות אחרי שיעור קלאסי
ואמא הייתה אומרת: "את נעלמת". אז הרגשתי גדולה, אז הרגשתי הכי
טובה, הכי מושלמת. היא לא הבינה את זה! הם לא הבינו כלום, הם
לא ידעו מה לעשות או להגיד או לחשוב כלום. הם הלכו במנהרה
חשוכה וחיכו לקצת אור! אני מבחינתי הלכתי לאושר, אני צעדתי אל
המקום המושלם ששם הכל יתחיל, ששם אני יתחיל לחיות מחדש, חיים
"מאושרים". רק מאוחר יותר הבנתי שאני צעדתי צעדים גדולים
וברורים לגן עדן. האמת שלא נשארו לי הרבה, אבל ברגע האחרון
הפסקתי ללכת וחזרתי אחורה הכל, את כל הדרך. את כל הדרך התלולה
והמגעילה. את כל ההר הענק הזה, שאני כמאט התגלגלתי ממנו לתהום.
עכשיו היה צריך לעלות את כל הדרך בחזרה, וזה היה הרבה, הרבה,
הרבה יותר קשה. לא היו לי סיבות למה, לא היו לי סיבות עם מי,
בשביל מי. לא היה לי. היה לי רק אני רוצה ללכת מפה, לאט, לאט
זה הפך אני רק רוצה לרקוד או לעשות משהו עם עצמי. אני לא בן
אדם שיודע לשבת בבית ולאכול. אני לא יודעת לא לעשות כלום. אני
יודעת לפעול על הבטריות הרזרביות, לקום עייפה ללכת לישון עייפה
ולתכננן לי את היום 10 פעמים כדי לא לשכוח כלום. ככה אני אהבתי
את החיים והם לקחו את זה ממני! יותר נכון אני לקחתי את זה
מעצמי. פעם הייתי מאשימה אותם בהכל. עכשיו אני מאשימה אותם רק
ברבע, אולי אפילו בפחות!
יש ימים שאני יכולה לשנוא כל חלק וחלק בגוף שלי, ויש ימים שאני
יכולה להיטרף על עצמי... אני לא יכולה לסבול את שינויי מצבי
הרוח האלה. הרוב בדרך כלל קורה בגללו. כשמישהו אומר לך שמצד
אחד הוא לא בטוח שהוא אוהב אותך, אבל מצד שני הוא יודע טוב,
טוב לנשק אותך ולהכניס את הידיים לתוך המכנסיים מה לעזאזל את
יכולה לחשוב??? אני לא יכולה לסבול את זה, אני לא יכולה לסבול
את השימוש באישה. את היותה אישה. הכל בגלל גוף טהור. הוא לא
רוצה אותי הבן אדם הוא רוצה את הגוף שלי. כולם פה רק מאוהבים
בגוף שלי, לא בי. למה אתם לא מבינים את זה?! אומרים "יש לך כאן
הכל, יש לך כאן אותו!" מה יש לי פה??? הוא לא אוהב אותי. הוא
אוהב את הגוף שלי! לא אותי! אפילו אותו אין לי! אני סתם אחת
שקל להיכנס לה מתחת לתחתונים בשביל לבדוק את השטח! אני שונאת
את זה! וואי בא לי פשוט להחזיק את הראש בידים ולתלוש אותו. אני
תכף מתחרפנת. אני לא יכולה לסבול את זה. אני לא יכולה לחשוב על
זה אפילו. איך הוא השתמש בי, רק בשביל סיפוק פרטי שלו. זה הורג
אותי, מטריף! עם רק הייתי יכולה לשנות אותו. את הבן אדם, אני
לא יכולה לסבול את מה שהוא עושה לי, את מה שהוא גורם לי. זה
הורג אותי. הוא גורם לי לשנוא את עצמי, אני לא רוצה לשנוא את
עצמי. אני התחלתי לשנוא את עצמי בכלל בגללו ועכשיו הוא עושה לי
את זה שוב! דיי נישבר לי. אני רק רוצה ללכת מפה כבר, רחוק כמה
שאפשר. ועם אפשר אז לא לחזור בחיים. גם לא בשישי וחגים!!!
זהו פה זה ניגמר. זה היה מבחינתי הרגע שבו הבנתי שכל זה
היסטוריה. מבחינתי כל העלילות עליו, כל מה שהיה לי איתו. כל
הרגעים הכי יפים והכי מהנים נגמרו, עברו. הכל מאחורי, מבחינתי
הוא כבר לא קיים. סתם עוד ילד אחד שאני יראה בשישי וחגים.
בימים שאני לא שם במקום המקסים! מבחינתי זאת הייתה ההתחלה, כאן
הכל יתחיל ואלוהים יודע מתי זה ייגמר. היום מתחילה תקופה חדשה.
זהו הכל ניגמר!
זה היה סוף השנה, אני לא הרגשתי שזה הסוף די הרגשתי שזאת
התחלה. אבל אף אחד לא יכול להתווכח עם לוח השנה. הכל היה מין
רגיל כזה וכל כך לא היה לי כוח לכלום. הייתי יכולה לקום בבוקר
מבואסת מהחיים ותוך שנייה להפוך להיות הבן אדם הכי מאושר על
הגלקסיה. מסתם שטויות שמכניסות פלפל לחיים. היו את הימים האלה
שמתנהגים כמו שיכורים, עושים מלא שטויות וצוחקים בלי סיבה. זה
היה כיף להיות שוב בן אדם מאושר שיודע לצחוק ולהשתולל בלי
חשבון! ניראה לי זה הדבר שהיה לי הכי חסר בכל התקופה הזאת.
כמובן שתמיד היה ברקע את הקטע של זה שאת לבד. של זה שאין מי
שיחבק אותך עכשיו, אבל היו לי הרבה ידידים וזה משהו שדי עודד
איתי. כי תמיד רציתי ידידים שלא היו לי. אבל הדבר שהכי רציתי,
זה פשוט לאהוב מישהו, פשוט להיות מסוגלת להגיד "אני אוהבת
אותך" ולחבק אותו. בלי לחשוב מה לעזאזל את עושה, את עומדת
להיפגע. לא רק שפחדתי להגיד את זה, לא היה לי למי להגיד את זה!
זה הרג אותי מבפנים. לא משנה מה עשיתי, כמה נהניתי, זה תמיד
היה שם. מין צל כזה שמאיים עליי.
הדבר היחיד שעודד אותי זה שאני עוזבת, ויכול להיות שאני יכיר
מישהו. היה לי קשה לחשוב שאני עוזבת אותה. היא הייתה אהובתי
הפרטית מלנכוליה כזאת, מישהי שלא תעזוב אותי ותמיד תחבק אותי.
מישהי שתמיד תגיד את האמת ותמיד תגיד את דעתה. אני הייתה
מטורפת עלייה והיא הייתה מין אחות שכזאת. היה מאוד קשה להתעצבן
עליה, כי העיניים שלה מין דיברו אליי. היא הייתה מדהימה מבפנים
ומבחוץ. היא הייתה זאתי שהחזיקה אותי מחוץ למים רוב הזמן. היא
זאתי שדאגתי לה הכי הרבה שאני עוזבת ואני לא יוכל לשמור עלייה,
כמו שאני שומרת עלייה עכשיו. היא הייתה מין דמות כזאת שכיף
להעריץ, והיא העריצה אותי בחזרה. היה לה שיער מהמם, כל החיים
שלי חלמתי לכזה שיער. היא הייתה נמוכה, קטנה כזאת, שכל רגע
פנוי פשוט כיף להיות אייתה, בכל מצב רוח ובכל מצב. לקח לי הרבה
זמן להכיר אותה, לקח לה הרבה זמן להשתנות בשביל להבין מה היא,
בשביל להגיע למה שהיא היום. כל זמן פנוי שהיינו ביחד היינו
מדברות. על הכל, על כלום, על שטויות ושיחות יותר עמוקות. היא
הייתה אוקיאנוס שלם שפשוט כיף להיות בו ואיתו.
אני מין בן אדם כזה שמאמין במכשפות ובפיות בכל המעשיות של
הילדים, ובכל הסרטים הדמיוניים. אחד החלומות שלי הוא להיות
מכשפה טובה כזאת, אבל לא פיה! ניסיתי להתחפש בפורים, אבל זה לא
אותו דבר. תמיד דבקתי בזה שאני מכשפה. ניסיתי להפעיל כוחות
שאין לי והייתי בטוחה שאני משהו מיוחד. זה נתן לי הרגשה של
מיוחדת. אני עדיין מנסה כל הזמן להפעיל את ה"כוחות" שלי. אני
מקווה שיום אחד אני יצליח. עם אני באמת יצליח זה ייתן לי הרגשה
טובה כאילו הנה הגשמתי עוד חלום אחד... רוב שעות היום אני
חולמת, כל השיעורים כל הדקות הפנויות אני חולמת. בשלב מסוים
פשוט בא כזה להיפטר מכל החלומות ולהיות שנייה במציאות. אבל כבר
אי אפשר, רוב הזמן זה כיף שאתה לא מחובר אז אין דאגות. אבל גם
בעולם המושלם שלי יש המון דאגות. גם בעולם של החלומות כשהוא
מחבק אותי ואומר לי שהוא אוהב אותי יש דאגות... אולי בחיים אי
אפשר להיות מאושר עד הסוף, בלי דאגות על הלב. אבל בחלומות,
לפחות יש אותו. זה גם משהו מעודד. כשראיתי אותה בפעם הראשונה
חשבתי שהיא נורא מיוחדת. חשבתי שאם היא יכולה ללכת ולהתנשק עם
כל אחד זאת מין תכונה נעלה כזאת, שאני לא מסוגלת אליה אני
מנשקת מישהו כשאני מרגישה כלפיו משהו. והיא לא היא, לא הרגישה
כלפיהם כלום. היא סתם רצתה להתנשק. היא פחדה להיפגע, היא פחדה
שהוא יפגע בה ובמקום זה היא פגעה בו. היא הייתה אטומה, היא לא
נתנה לשום רגש להיכנס או לצאת. היא הייתה מסתכלת עליהם בעיניים
מהממות, מבט שרק לה היה. מבט שאיך שהם היו מסתכלים, הם היו
מתאהבים. היה לה מבט של אהבה. אבל מבפנים, היא הייתה ריקה. לא
היה לה כלום, כלום חוץ מכאב שלא ניגמר. כאב של שנאה, כאב של
אכזבה, כאב של חוסר אהבה. אבל היא לא רצתה להיפגע אז במקום זה
היא פגעה! בחיים שלי לא הצלחתי להגיע למצב של לעשות כזה דבר.
כל כך רציתי פעם אחת להיות הפוגעת ולא הנפגעת. אבל כל עוד אני
לא מרגישה אני לא מצליחה לנשק.
נקרעה השרשרת. כאן ראיתי בברור שזהו. כבר מלמעלה אומרים לי
"נגמרה תקופה". כל התקופה של השרשרת הזאת עברה. כשקניתי את
השרשרת הזאת הייתי בת 11. הייתי ב"שוק הפשפשים" חיפשתי שרשרת
ש"תסמל" אותי. משהו שתמיד יהיה עליי ויגן עליי. מצאתי אותה.
היא הייתה עליי מאז ועד היום עד שביום הולדת העברי שלי היא
נקרעה זהו נגמרה תקופה!
שנאתי את הקיץ. שנאתי את ההרגשה של החום הזה שעוטף אותי. את
הזעה שמכסה לאט, לאט. את המחנק בגרון ואת החוסר יכולת לזוז
מרוב חום! תמיד אמרו לי ששמש עושה טוב לנשמה וזה מחקר ביולוגי.
לי היא עשתה רק רע. הכל התחיל שנה שעברה בחופש הגדול, אני
זוכרת את היום השנה שהלכתי לבריכה. לפני שהכל קרה, לפני שכל
הסיפור איתו התחיל מחדש. הלכתי הרחתי את כל הריחות, את כל החום
ואת כל האנשים. פתאום הכל חזר אליי, כל מה שקרה לי שנה שעברה.
כל הכאבים שעברתי במקום ההוא, בבריכה הנוראה ההיא. אני כל כך
שנאתי ללכת לשם ובכל זאת הלכתי, הלכתי בשביל להוכיח שיש לי גוף
יפה. שאפילו שאני לא מסתובבת עירומה ברחובות, יש לי גוף יפה,
ואני לא מסתירה אותו. אבל שנאתי כל רגע. השנה הבטחתי לעצמי,
אני לא יעשה את זה. עם אני לא ירצה אז אני לא ילך. זה באמת היה
ככה, אבל עדיין, כל פעם שהייתי הולכת לבריכה היו מכים בי
הזיכרונות, הכאבים השעמום, החום וכל התחושות משנה שעברה! השנה
הבטחתי לעצמי שזה יהיה אחרת. כל החופש כל מה שיקרה אחר כך זה
יהיה שונה. עכשיו אני לוקחת את המצב לידים ולא נותנת לעצמי
ליפול בשעמום, בחום ובכאבים של החופש הגדול הקודם! אז קודם כל
נרשמתי לקורס קיץ. תכננתי לי כל מיני תוכניות והחלטתי למצוא
עבודה. פעם ראשונה שאני יעבוד. לא שהתרגשתי או משהו אבל סתם
משהו חדש לעשות בימים הארוכים האלה.
זהו, סיימתי, עזבתי את ה"בית השני" שלי. אמרתי להתראות למקום
שתמיד קיבל אותי בזרועות פתוחות. למקום שהעלה את החיוך על
הפנים ואת ההרגשה בלב. למקום שממנו יוצאים רק שמחים. למקום
שהפיל אותי כל כך נמוך וגרם לי לעלות גבוהה עד אין סוף!
אני אוהבת את זה וכואב לי לעזוב. באותו זמן אני מאושרת לעזוב,
לעזוב את כל שאר הדברים הלא טובים שיש לי פה. לא ספציפית
"בבית" הזה. אבל פה את כל הזיכרונות את כל הרגעים האלה את כל
הדמעות ואת כל הכאבים שכאבתי פה!
אמרתי שלום לכל המורים, לכל המורות, לכל החברות הטובות שרואים
שם אחרי הצוהורים בימים הארוכים והמרגיעים. זה היה האהוב היחיד
שלי בכל התקופה הנוראה מדהימה הזאת!
אני עוד לא החלטתי עם היה לי פה טוב או רע. עם הייתי צריכה
לעזוב לפני שנה או שהייתי צריכה להישאר ולחטוף סטירה מימין
ומשמאל ולהתאזן שוב על המקום!
עזבתי גם את החטיבה המזורגגת הזאת, שבכל יום ויום סבלתי לדרוך
שם. אבל עכשיו, כשמסתכלים מאחור בכל זאת אני יתגעגע להכל!!
עם הייתם יודעים כמה זמן עבר מאז שכתבתי פה, ובכלל... אני לא
יכולה להסביר למה, פשוט בשלב מסוים נגמרו המילים, כבר לא היה
מה להגיד. אתם אלו שהכרתם אותי הכי טוב...למרות שהייתי רוצה
שזה יהיה איזה יצור אנושי שיהיה מסוגל להבין אותי בלי שאני
ידבר. כי בשלב מסוים נגמרות המילים!
אני לא רוצה לשכוח, אני מפחדת לשכוח!
אחד הפחדים הכי גדולים שלי כרגע זה לשכוח...לשכוח מהכל, מכל מה
שקרה. מכל התקופה הזאת, ואין שום דבר שאני יכולה לעשות. כי עם
אני יתחיל לכתוב הכל, לתעד, להיזכר בכל הרגעים, הכי קטנים והכי
גדולים אני לא יודעת מה יקרה. אני כל כך רציתי לצאת משם.
ועכשיו אני רק רוצה ליזכור. אבל לא ליזכור בצורה כזאת של לחבות
מחדש. אלא לדעת שזה שם, שזה היה. להיות מסוגלת לדבר על הפרטים
הכי קטנים ולא רק על הכל בכללי. בתור תקופה שהייתה וזהו!
כשחוזרים אחרי ימים ארוכים, והמחשבות רצות, והעיניים מהופנטות
לירח. זאת מין תחושה כזאת שאי אפשר להסביר. אף אחד לא יכול. גם
עם כל כך הייתי רוצה, הראש פשוט רץ, בלי מעצורים, בלי
תמרורים... ואז אני מנסה להבין למה אני עושה את זה, וכל הגוף
שלי נהייה צמרמורת ... תמיד חוזרת המחשבה של מה שעשית איך
שפגעת בו. אחרי ימים שלמים של להתאבל על עצמי. על כמה אני לבד
ורוצה להיות עם מישהו, ואז כשהוא בא לא הייתי מסוגלת. הוא אמר
לי שהוא מאוהב בי. הסתכל בי בעיניים האלה, במבט הזה שתמיד
רציתי, והעיניים שלי היו ריקות, חסרות, כלום, השפתיים כבויות.
לא יכולתי להגיב להגיד כלום.
אבל אני חיכיתי. אני המתנתי בשקט לרגע הזה. אז למה? למה זה לא
קורא? למה העיניים שלי לא מחזירות תשובה? איפה אני, בתוך מה
אני רצה, לאיזה כיוון בכלל?
הרי זה מה שאני כל כך חיכיתי לו, זה מה שאני עדיין מחכה לו,
ומה, מה עכשיו?
הוא היה אחי. בלב ובנפש ואז הוא אמר שהוא אוהב אותי...
לי לא הייתה תגובה. לא אמיתית מהלב!
עד היום זה אוכל אותי. לאט, לאט מכרסם. איך יכולתי לפגוע בו?
הרי זה מה שאני רציתי!
בינתיים החורף כרסם את העולם. ניכנס לאט, לאט כמו עכבר שמפחד
להתגלות. אנשים קפואים עטופים בתוך המעילים, מנסים לברוח
מהקור, מחפשים מקור חמצן אחר... רצים בין שמיים לאדמה. לא
יודעים ממה הם בורחים. קור שמחלחל לתוך העצמות, קור שמזכיר כמה
בודדים כולם. כולם חסרי רגש, כל הרגשות קופאות בחורף. הידיים
קפואות מתחת לכל השכבות שמכסות את הגופות הטהורות.
אנשים, פרצופים, עיניים ושיער. הרבה שאלות חסרות תשובות. אנשים
מחפשים סיפוק בדברים שלא מספקים אף אחד. מפחדים מהצל של עצמם.
יושבים בודדים ברכבת כל אחד במדים שלו. אחד מדבר בטלפון, השני
ישן, השלישי מחפש תשובות בחלון. ואת פשוט יושבת שמה, ומחכה
שמשהו יקרא. רק לא לצאת. לא לצאת לקור. כולם מפחדים פחד לא
מובן. כשבעצמם אמורים לאהוב אותו. הוא עוטף את הלב של כולם!
דמעות קפואות עומדות על הפנים של כולם. חושבים שלא רואים,
מנסים להחביא. אבל רואים הכל. את הדמעות אף אחד לא יכול
להחביא! את הכאב הבלתי נסבל.
כשבעצם מה אני קשורה פה?
איפה המקום שלי בתוך כל הברדק?
מתבאסים ממילים חסרות משמעות. מחפשים עולם ורוד ומושלם. ובכלל
ורוד עושה לי בחילה!
לא רוצה הכל מושלם ולא מסוגלת לחיות באמצע.
לא יודעת מה אני רוצה ולא מסוגלת לא לרצות. אוהבת אותו. ושונאת
אותו. רוצה אותו. וחולמת על ההוא. הרבה מילים בלי תשובות. הרבה
סירים בלי מחסה. עבדה התשוקה ונעלמו התשובות.
כל כך הרבה זמן לא כתבתי כאילו הכל טוב. ופתאום הכל נישפך לי
מהראש כמו מפל. כאילו הכל נורא. כשבעצם אני אפילו לא יודעת עם
טוב או רע!
רוצה שיער ארוך. רוצה להיות יפה. רוצה להסתכל במראה ולהרגיש
מלאך! שונאת להסתכל על עצמי. לא אוהבת מה שאני רואה. לא משנה
מה אומרים ומי אומר זה תמיד ככה.
לפני שנה בדיוק. באותה שעה, הייתי מאושפזת וסובלת ועכשיו אני
פה יושבת ומייללת!
אלוהים רק שיזרוק לי איזה גלגל הצלה קטן רק משהו!
השמיים ענקיים. שחורים. יפים. מהממים. מדברים אליי מחייכים.
הפזל ענק. לא ניגמר. עוד חלקים ועוד חלקים, שמתחברים בשלמות
מהממת. הם לא מתלוננים שקבעו להם את המקום מראש. לא אכפת להם
שיש להם עתיד בנוי וידוע מראש!
לי אכפת! אבל לאף אחד לא אכפת מה לי אכפת!
יותר מדי אכפת... זאת הבעיה שלי. אכפת לי תמיד. אולי לא צריך
להיות לי אכפת. זה ניראה כאילו כל כך קל לכתוב, אבל האמת שונאת
כל מילה שכתבתי חוץ ממה שלא אמיתי!
אז זה בסדר מותר לי?!
מי אתם בכלל שתקבעו מה מותר לי? ומי אתם בכלל שתגידו לי עם אני
יפה או מכוערת? עם אני לוקחת דברים קשה, עם אני מבואסת. או עם
אני בדיכאון. זה מה שבא לי ולא צריכה את העזרה של אף אחד ממכם.
בוגדים ארורים! זה דברים שאני צריכה להגיע לשלווה נפשית
ולהחלטות עם עצמי... אז נו אני מחכה. מה ההברקה הבאה? נו אני
ממתינה!
והכפות רגליים של אנשים, מה העניין שלכם איתם? את שלי אני
אוהבת. אבל כשאני מוציאה את זה לעולם, ומראה לכולם כמה מפריעות
להם הכפות רגליים, ספר שלם רק עליהם. כולם נלחצים. מה את
משוגעת? טוב, לא נורא ניתקע אותה אצל פסיכולוג, בסוף היא תהיה
בסדר. אל תדאגו היא יפה יש לה עתיד גדול!
"אתה מכיר כשהידיים קפואות, ואז נכנסים לאמבטיה עם מים חמים
ואז זה שורף?"
הוא לא ענה. הוא הסתכל עליי . הוא גם חושב שאני משוגעת, אבל זה
אמיתי .! הוא נתן לי נשיקה ארוכה על הפה, כאילו לנחם אותי. לא
נורא שאת משוגעת אני אוהב אותך.
אתה בטוח שאתה אוהב אותי?
לא משנה בוא לא נישאל, בשביל מה להעיר את המתים?.
אוקי, ושוב לנושא: "אז אתה מכיר?" הוא לא עונה, הוא מסתכל עליי
בעיניים של בולדוג, כאילו הוא חושב לעצמו מה את רוצה שאני יענה
לך? שאת משוגעת.
טוב בסדר. בוא נעזוב את זה. הוא מבין שהתבאסתי, מנשק אותי
שוב.
למה הוא לא מדבר? שידבר קצת, שיגיד משהו.
טוב אני ידבר . לפעמים ניראה לי שכשהוא אומר שהוא אוהב אותי,
הוא מתכוון לשפתיים שלי.
הוא יודע למה אני לא אומרת אף פעם שאני אוהבת אותו.
הוא יודע, שאני לא אוהבת אותו, ולפחות אני לא משקרת!
זה קצת מעליב אותו שתמיד כשהוא אומר לי שהוא אוהב אותי, אני
מנשקת אותו עם מבט בעיניים של, בוא נעזוב את זה.
שבת אחרי הצהרים, הוא לוקח אותי עם האוטו לאכול גלידה.
ניראה לי הוא רוצה שאני יהיה שמנה, בנים אוהבים נשים מלאות.
אבל מה לעשות אני לא כזאת.
אבל אתה אוהב את השפתיים שלי.
אולי אני יגיד לו שאני אוהבת אותו והוא יירגע, ולא יהיה לו
אכפת עם אני יואכל את הגלידה.
לא משנה. אני כבר יואכל את הגלידה.
אחר כך באנו אליי. נעלנו את הדלת.
להורים שלי לא אכפת.
וזה עדיף מאשר שאחותי הקטנה תיכנס.
התנשקנו ממש הרבה באותו ערב. החלון מעל המיטה היה פתוח, ורוח
מטורפת נכנסה. הוא כל הזמן רצה שנסגור אותו. אבל אני לא יכולה,
אני חייבת אוויר, חמצן נקי.
אני לא יכולה לנשום אותך כל הזמן. חוץ מזה, שהחורף מקסים אני
אוהבת אותו. יותר מאשר אותך.
הוא חשב שזה מצחיק. לא היה לו אכפת, כל עוד אני בידים שלו.
זה התאים באותו רגע. לאף אחד מאתנו לא היה אכפת.
אמא שלי אהבה אותו, לא היה לה אכפת מה קורא כשהדלת נעולה.
לי לא שינה להיות שלו כשהדלת נעולה. רק שלו.
הוא היה מעביר את הידיים בשיער שלי. אומר כמה הוא חלק, מריח
אותו ואומר לי איזה ריח נקי יש לו.
אחר כך הוא היה מנשק אותי. תמיד זה היה ככה.
אחרי שהוא היה הולך הייתי מתקלחת. מנקה את השיער טוב, טוב!
אולי הידיים שלו היו מלוכלכות! |
