[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בהגרלה שנערכה בליל ה31- בדצמבר 1999 במועדון בתל-אביב, זכה
אמיר דגני בחבילה של 50 דיסקים מתנת "אנ. אמ. סי.".

אמיר דגני בהה במסך שמולו, וניסה לא לחשוב על  מה שעירית עושה
באותן דקות. לא שהוא האשים אותה שהיא בחרה לבלות את סוף
המילניום במועדון בתל-אביב בלעדיו. לא היתה לא ברירה - הוא
הוקפץ לצבא במסגרת הכוננות הכללית שהוכרזה, והיא לא תישאר הרי
בבית? שוב ושוב ניסה אמיר למחוק מראשו את הספקות שהיו לו לגבי
הנאמנות ולהתרכז בנקודות שנעו על מסך הבקרה שלפניו. הוא הציץ
בשעון. 11:59. מעניין עם מי היא מתנשקת עכשיו, הספיק לתהות.
המסך מול אמיר כבה לפתע, יחד עם כל האורות בבסיס. קולות הזזת
כיסאות וצעקות נרגזות עלו בחדר, מקיפות אותו מכל הכיוונים,
סוחפות אותו לנוע יחד עם כולם לעבר מרכז חדר הבקרה הגדול.
טרטור הגנרטורים הענקיים העיף את דמותה של עירית, שהחלה
להיווצר בראשו. צפירה ממושכת, כעין יבבה אחרונה של יצור פצוע,
נישאה באוויר. חיילים במדים רצו במסדרונות, משפטים מבולבלים
נמלטים מפיהם, ואמיר לא הצליח ללכד מהם תמונה של מה שקורה - רק
שקורה משהו גדול ורע.
"למקלטים, כולם לרדת למקלטים", סגן צעיר ניסה להפעיל מעט סמכות
על החיילים אחוזי-הפאניקה.
"כל הטלפונים בכל הארץ נפלו, אנחנו לא מצליחים לקבל אף דיווח
משום מקום", סיפר חייל מבוהל, גזרתו הדקיקה רועדת כולה.
"המכ"מים שלנו מתו גם כן", ענתה לו רוית, הסמלת מהמדור של
אמיר.
אמיר חצה את החצר בריצה אל עבר הפתח האפל של מדרגות החירום.
זרקור בודד האיר את הערפל שכיסה את היום הראשון של האלף
השלישי. אורות אחרים, מרגיעים הרבה פחות, בהקו מכיוון העיר:
אורות אדומים, בעלי רוח-חיים משלהם, חמים: אורות של בתי מגורים
נשרפים. הוא לא שמע קולות של ניידות כיבוי אש.
בסופו של גרם המדרגות המתכתי היתה מערכת החדרים התת-קרקעיים
הענקית, שבה אמור הצבא לתפקד בשעת-חירום. שורות ארוכות של
טלפונים ניצבו דוממים מול מסכי-מחשב אפלים, ומעל הכל הבליח
אור-החירום החיוור. עשרות חיילים מבוהלים ומבולבלים הובהלו מטה
על-ידי אלו שעדיין לא איבדו את עשתונותיהם. עינת, הקמב"צית
הנמוכה ומהירת-הדיבור, סימנה לאמיר ליד המפה האלקטרונית הענקית
והמתה של המדינה.
"דגני, בוא! חייבים להביא לכאן את ראש הממשלה - זה כתוב בנוהל
הפעולה בשעת חרום", אמרה לו בנחרצות.
"שמעתי את החיילים מדברים - אף אחד מהרכבים שלנו לא נוסע. הרכב
מתניע ואז המנוע נכבה", ענה אמיר. הוא עדיין לא הבין מה היא
רוצה ממנו. עם המצב הנורא ששרר בחוץ, לא עדיף היה להשתמש
במסוק?
"גם המסוקים מקורקעים. אני לא אקח סיכון שאחד מהדברים האלה
יתרסק", ענתה עינת לשאלה שלא נשאלה.
"אז מה את רוצה שאני אעשה?"
"קח את אחד מהג'יפים הישנים. המערכות שלהם כל-כך עתיקות, שהן
בטח לא נפגעו מהבאג".
"למה אני? איפה כל הנהגים? זה בכלל לא התפקיד שלי.", דברי
ההתחמקות נערמו כמעט מעצמם על לשונו המתורגלת של אמיר.
"הנהגים ברחו. הש"ג ירה באחד מהם. הם לא הראשונים שברחו, וגם
לא האחרונים. עליך אני סומכת, אמיר. חוץ מזה, מה יש לך לעשות
כאן?"
מבט אחד על החדר החשוך-למחצה, המלא בחיילים מבולבלים וצורחים
בפאניקה, הספיק לאמיר כדי להסכים.
אמיר שמע פעם את שימי, אחד מהנהגים, מספר לו כי הג'יפים
שהחלידו בסככה שמאחורי המגורים הגיעו מאמריקה עם קום המדינה,
ושהם שימשו אותם במלחמת-העולם השניה. שימי היה אינטליגנטי
מאוד, בשביל נהג. הוא בטח היה המוח מאחורי העריקה של הנהגים
וחבריהם, ברגע בו כבו האורות. מעניין איפה היה עכשיו.
אפוף בעשן השחור שפלט הג'יפ המקרטע, נסע אמיר צפונה בכבישים
האפלים של העיר הגוססת. מכיוון חוף הים נשמעו עוד פיצוצים,
וקולות יריות ניקבו את הדממה העמומה. הוא חלף על-פני מספר
רמזורים מהבהבים, על-פני חנויות שדלתותיהן מנופצות, על-פני
כלי-רכב הפוכים. מאחוריו התנשאו המבנים הענקיים של הקניון, שעד
לפני פחות משעה ספרו לאחור באורות בוהקים. בכל מקום אנשים
לבושים בבגדי בילויים צבעוניים, נופפו לו, מתחננים שיקח אותם
משם, מבין קליפות הבתים הריקות ועיי החורבות של העיר. שוטרים
במדים סתורים נופפו לו בידיהם ופקדו עליו לעצור. אמיר לא העלה
על דעתו לעצור להם - הוא היה במשימה לאומית חשובה: להביא את
ראש הממשלה אל המטה התת-קרקעי!
תחנת-דלק בוערת בצד הדרך שילחה עשן שהתערב בערפל הלילי הסמיך,
בעוד אמיר מתאמץ להישאר על מסלול האספלט של המחלף. מפלסי הבטון
הדוממים והנטושים התרוממו סביבו כמו עצמות של חיה מתה, שלא
תקום עוד. ככל שעשה את דרכו אל עבר הוילה הצפונית, בה שהה ראש
הממשלה בארוחת-מילניום יחד עם אשתו וחבריו מהסיירת, התמלא
בספקות. מה יוכל הפוליטיקאי הזה, מנהיג-הטלוויזיה והקלפי,
לעזור עתה? גם אם יהיה לו למי לחלק הוראות, כיצד יבצעו אותם?
כל מערך התחבורה והתקשורת קרס. אזרחי המדינה, כמו בני האדם בכל
העולם, דומים לחבורות האנשים המבועתים, שנופפו אליו מצידי
הרחובות, מנסים בכל כוחם לברוח - הם לא יודעים שבכל מקום זה
ככה? בקרוב יצטרך להשתמש בנשקו, לראשונה מאז המטווח, והפעם כדי
להגן על עצמו מחבורות האנשים שניסו לבזוז את כל מה שיעזור להם
לשרוד. הוא כבר ראה בדרך את השוטרים, נציגי החוק, מנסים להשתלט
במכות-רצח על קבוצת אזרחים חסרי-ישע. זהו סוף העולם - למי
יעזור עתה ראש הממשלה? ואיפה עירית בכל הבלאגן הזה?
ככל שהמשיך לנסוע, כבר לא ראה את הבנינים אפלים, ביניהם שוטטו
האנשים האבודים והבוזזים. כל מה שיכל לראות היה פניה של עירית,
המוקפות בהילת תלתלים שטניים, לבושה בחולצה הלבנה שקנתה במיוחד
לרגל מסיבת המילניום, עומדת על עקבי מגפיה הגבוהים ברחוב
המוביל אל הים, המועדון האפל והדומם מאחוריה, והיא מחפשת אחרי
מישהו שיעזור לה - מחפשת אחריו!
ההגה רעד בידיו כשהיטה אותו אחורה, והפנה את הג'יפ בחזרה אל
עבר העיר. ראש הממשלה כבר לא יעזור לאף אחד, אבל עוד אפשר
לעזור לעירית, בגיהנום שהחל להתפתח בעיר, בין חבורות הבוזזים
והש שריקה חדה נשמעה מעל הבניינים, ועוד אחד, ועוד. שלושה חצים
לבנים בוהקים חלפו ברעם בשמיים האפלים - טילים העושים את דרכם
אל עבר מרכז העיר, אל המקומות שבעוד כמה דקות יהיו
נקודות-פגיעה. אמיר הספיק עוד לחשוב, שהכל יכל להיות שונה -
שום דבר לא היו מתמוטט או יוצא מכלל שליטה, האלף החדש היה יכול
להתחיל בלי שום תקלות, והוא ועירית יכלו לבלות יחד במועדון.
אולי אפילו לזכות באיזה פרס - אילו.
אמיר לא הספיק להשלים את המחשבה. גל חום שטף אותו, והוא החל
לבעור, יחד עם כל סביבתו. שניה אחר-כך, כשגל ההלם הגיע אליו,
כבר היה מת, כמו האלף השני לספירה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חתולים לא
נתקעים על עצים,
הם סתם מעמידים
פנים כדי שלמכבי
אש לא יהיה
משעמם.

אודיסאוס-הדובר
הרשמי של חתולי
הבמה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/1/00 16:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דיקי סמבן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה