אמיל גרינצוויג שם ים שערים בשמונים וארבע. זה היה קצת לפני
שעברנו דירה, אולי בחורף, הגיוני שבחורף. ההורים שלי כמו תמיד
לא היו בבית ואני ומי שהיה אז החבר הכי טוב שלי, אדר, היינו
עסוקים בטורניר מתמשך של מה שהיום אני יכול לקרוא לו כדוריד
ביתי. לא יודע איך קראנו לו אז. המשחק היה די פשוט, שני ילדים
בני 9 לבושים בטרנינג כחול עומדים על הברכיים, אחד מול השני
ומנסים לזרוק כדור טניס בין הרגליים של השולחן של היריב. כל
אירוע ספורט בעל חשיבות, את זה אפילו ילד בן 9 יודע, ראוי
שישדרו אותו לאומה וככה היינו זוחלים עם הכדור טניס ביד
ומשדרים. אפילו בגיל הזה, הגיל שבו פחות או יותר היינו חיים
בתוך המדור ספורט אף אחד מאיתנו לא הכיר שמות של כדורידנים
וככה יצא שלשחקנים שלנו (כשאתה ילד אתה אף פעם לא משחק אחד נגד
אחד, אתה תמיד קבוצה) היו שמות של אנשים מפורסמים שלא בהכרח
קשורים לספורט. אמיל גרינצוויג היה שם חם אז. זרקו עליו רימון
בהפגנה של שלום עכשיו, איזה אברושמי אחד. בכלל אפשר להגיד
שבכיתה ד' ידעתי הרבה יותר על פוליטיקה מאשר היום. כשאדר לא
היה מגיע הייתי יושב שעות עם העיתון, שורף את הזמן עד שההורים
שלי יחזרו מהעבודה. גם אדר היה ככה, היו לו אח ואחות שהוא שנא
והורים שאחר כך התברר לי שדי שנאו אחד את השני. כמו שבדרך כלל
קורה אחרי עונות שיא כמו 84', הכל באמת דפק אז כמו שעון -
הגולים, העיתונים -גרינצוויג אף פעם לא הצליח לשחזר את היכולת
שלו. שנה אחרי זה כבר עברנו דירה והטורנירים שלי ושל אדר הגיעו
לקיצם. היו איזה חופש גדול או שניים שניסינו לבקר אחד את השני
אבל אז ההורים שלו התגרשו ולי לא היה נעים יותר להתקשר, תמיד
פחדתי שאמא שלו תיעלב אם אני אשאל איפה אדר והוא יהיה אצל
האבא. לא ראיתי אותו מאז. הזמן עבר ולמרות ששנים הייתה לי את
התחושה שיום אחד אני אפגוש אותו איפשהו - בצבא, במזרח,
באוניברסיטה, גם הוא נמוג לו לאט לאט מהחיים שלי. עכשיו רק
כשיש איזה הפגנה סוערת במיוחד ואמנון אברמוביץ' או מישהו כזה
מזכירים את אמיל גרינצוויג, אני נזכר בו. בטרנינג הכחול שלו,
בכדור טניס שהוא הרים לאבא שלו, ובצחוק הסודי שהמצאנו - אז,
כשגרינצוויג היה כוכב - דאהא דאהא אשאש.

99'