עוד דמעה נחתה על הדף.
הדף מזמן התקמט ואיבד מצורתו המושלמת. הדמעות עיוותו צורתו
והוא נראה יותר כמפת תבליטים מאשר כדף חלק.
זכור לי מקרה שהעציב אותי עד עמקי נשמתי. כיתה ז', המחנך לוקח
דף ומקמט אותו לנגד עיניינו. לאחר מכן לוקח אותו ומנסה ליישרו.
"זה מה שקרה עכשיו. התחלנו בדף חלק. קימטתם אותו ולא משנה כמה
ננסה ליישר אותו הוא לעולם לא ישוב לקדמותו." אני תוהה אם
מישהו נוסף זוכר את המאורע הזה. יהיו אשר יאמרו שאני רגשנית
מטופשת אך באותו רגע עוצמת הכאב והאכזבה הרקיעו שחקים. המילים
שלו ניסרו אותי.
העט הכחול מקשט את הדף באותיות ונקודות. פה ושם גם פסיקים
וסימני שאלה. הכאב אצור בתוכי. הניסיון להמיר את הכאב בעיצורים
והברות לא עולה יפה. משהו בתהליך הזה מתעוות וגורם לכתוב
להראות מגוחך.
בטלוויזיה יפהפיות מרקדות, אושר מזוייף ורחוק.
אני כמהה למגע שלו. כל כך הרבה רגשות מעורבים. כל כך הרבה
בלבול ותשוקה. הכל התערבב ואני איני עצמי. משהו בו לא מאפשר לי
לשכוח אותו. הקול שלו כמו מנגינה מטריפת חושים. אני מוצאת את
עצמי נלחמת בעצמי. קולו מתנגן וליבי פועם במהירות מטורפת. אני
מתמלאת באנרגיות משונות, באופטימיות לא מובנת ובחשק עז לזרוק
הכל ולהיות בין זרועותיו. המציאות התערבבה עם אינסוף אלמנטים
דימיוניים ואני מתקשה להבחין בין השניים.
הפלאפון שוכב לידי, למקרה שישלח לי הודעה.
משהו מת ומשהו נולד. דרך חיים. כיסופים ונוסטלגיות מנחיתות
עליי חבילה כואבת במיוחד.
מפת התבליטים שלי שוב שינתה צורה, בדיוק כמו הנשמה הדואבת
שלי.
המחשבות מרקדות להן בתוך ראשי. לעיתים לחוד, לעיתים יחדיו.
ההוא בטלוויזיה שר על אהבה ונתינה ובעיניי ההתעלסות הכי רכה
נראית כאונס נפשי.
אני מנסה לא להקיא אך החשק הולך ומתעצם.
רק שיחשוב עליי. קצת, שארגיש חשובה מעט...
רק שישלח הודעה ויהיה בסדר, באמת...
מוקדש לזה שתמיד ישאר בלב - מיכה בן מאיר. |
