למרגלות האוניברסיטה בברונו
פגשתי את האהבה המפוספסת שלי.
שתינו פלינקובץ
ובלגימה אחת, אפשר להגיד,
חיסלנו חשבונות ישנים.
יצאנו לטייל ברחובות הקפואים
כשהמעלות ירדו מתחת לאפס
שם, בזכותו של צעיף צבעוני ועדין
הכתרתי אותך למלך הזמני שלי
לנשיקה של יומיים בלבד,
לרעיון.
ואני ישנתי במיטה שלך, עם קטיה
כשאתה מחבק אותי משלושת הצדדים.
בלילה ההוא, בעירום מוחלט
היו לי בפעם הראשונה
חלומות בהונגרית.
כשהתעוררתי, הבנתי שפספסתי את הרכבת
(זה היה כמעט צפוי מראש,
אמרת לי מחוייך באנגלית עילגת
ושלפת מהכיס דף מודפס עם הרכבות של מחר)
ניצלנו את היום. לקחת אותי לעיר.
השקת אותי במיטב השיכר הצ'כי
ובמיץ רימונים אמיתי.
הצטלמנו ליד מוזיאון הנזירים החנוטים
שרדף אותי לילות ולילות אחריך.
שם, כדי למחות לי את הדמעות,
קנית סיגריות אקליפטוס אמיתיות
וכמו חדשה הסתחררתי בריקודים קלילים
לכיוון בית התה. חם ואדמדם ומסתורי.
נשיקות הן דבר בינלאומי.
אבל שירה בשפה שאתה לא מבין
היא כמו מגילת קלף סודית
שאני מסתירה ממך.
שלעולם לא תדע לקרוא
את העברית החרוטה בפנקס
זרה וגלותית בתוך אירופה הקלאסית
ושלעולם לא נאהב
את אותם השירים.
בכל זאת, אתה מבין אותי.
בנגיעות ובתנועה. מסביר את עצמך
בתמונות.
אני יודעת לפרקים
ללחוש לך באוזן, בלי שפה רשמית -
פיטר.
שכחתי מי הייתי.
לעולם לא ארצה לחזור.
צ'כיה, אוקטובר 2003. |