צרי בריקנר / נפשי |
ממבט קל בצוהר המוגף מולי
הרי שאני בטוח ומודע לכך
שמבעד לכאן
ישנו מקום אחר.
אני
אניח לי בשקט כריכות של שחרית
ואמצמץ קלות בגפי, לבדי
אין עוד טיפות גשם שנמשחות על חלוני
הרי שכבר מה שנותר
באבו, עודנו
נותר?
וקווים מקווקווים ברשלנות
מתקראים קווי מתאר
מגיפים
אותו הצוהר
המגן עליי מהשאר?
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|