אנשים... זהו זה, הגיע הזמן למהפיכה. מהפיכה לא נורמאלית,
מהפיכה וירטואלית, מהפיכה סימולטנית, מהפיכה... איזו מהפיכה
ואיזה זין.

שום כלום לא קורה. שום כלום. כולם מתים, ולא עליי (הבאתי אותה
בהפוכה), כולם חולים, פצועים מסכנים... ואני, מה אני? אני כולי
מסכנה קטנה עם סביבה דוחקת שרוצה לראות אור ורואה רק שחת
(שמתחרז עם...).

כואב לי. כואב לי עד מאוד. יש לי רגישויות פסיכוסומטיות באיזור
הבטן הנובעות מלחצים מבחוץ הגורמים ללחצים מבפנים.

הפרופסור רשם לי מרשם, שילמתי ת'כסף - אבל לי כואב. כואב וצולע
(זה לא פסיכוסומטי... זה מהחולות, כל הזין בצה"ל).

יש אור? יש מנהרה בכלל? כל מה שאני רואה זה רק שחור. כל מה
שאני רואה זה רק חור.

עם ערבי בתוכו.

קוראים לו חאתם.

הוא יושב שם לבד עם איזה עוד ערבי או שניים. או שלושים.

אני לא יודעת. הם כולם נראים לי אותו הדבר.


אבל אני אוהבת אותם.
והם קוראים לי זונה.


נו טוב, לפחות  קיבלתי על זה כסף.



נכתב ברגע של אושר עילאי.