בתיה הקטנה ישבה בקצה המיטה של אחותה הגדולה רחל, לבושה
בגופייה וגרביונים ונדנדה את רגליה הקטנות שלא הגיעו לרצפה.
היא הייתה בת תשע, ונמוכה לגילה. שיער בהיר אסוף בקוקו מוקפד
ופנים עדינות. לחדר נכנסו חננאל וידידיה התאומים, שהיו גדולים
ממנה רק בשנה, אבל הרגישו את עצמם מספיק בוגרים כדי לחלק לה
פקודות. "בואי כבר," הם אמרו לה "צריך לצאת לבית הכנסת." בתיה
לא הגיבה והמשיכה לטלטל את רגליה בקצב. חננאל יצא למטבח וקרא
לאמא. אמא נכנסה לחדר והתחילה לגעור בבתיה על שאינה לבושה. "מה
זה ככה?! מיד ללבוש את בגדי השבת! שהרב קליינמן לא יתחיל
בתפילה לפני שנגיע!" היא גירשה את שאר ששת הילדים שהציצו פנימה
לתוך החדר ודחפה בגסות את השמלה הכחולה לידיה הקטנות של בתיה.
בתיה כבר ידעה שאין טעם להתווכח, בחוסר רצון בולט שמה עליה את
השמלה וחזרה להתיישב על המיטה כדי שאמא תוכל לנעול לה נעלי הלק
השחורות.
בבית הכנסת היא ישבה בין רחל ודבורה בעזרת הנשים, ושתקה בזמן
שכולן שרו את התפילה. מזל שאמא לא ראתה אותה, אחרת היא הייתה
מכה אותה אחר-כך בבית, כמו שהיא תמיד עושה כשבתיה מערערת את
מעמדו של הקדוש ברוך הוא. דבורה שישבה לידה נגעה בה קלות ביד
וסימנה לה בהבעות פנים שתתפלל עם כולם, ובתיה נענעה בראשה
לשלילה. דבורה הייתה בת שש-עשרה, גבוהה ויפה, שערה השחור היה
אסוף תחת מטפחת לבנה וגופה העגלגל היה מוסתר בקפידה תחת קפלי
שמלת הקטיפה הסגולה. היא שלחה מבט זהיר לכיוון אמא שישבה עם
בת-ציון התינוקת על ברכיה, ואז הסתובבה שוב אל בתיה, התכופפה
אליה ולחשה לה באוזן "תתפללי חתיכת גויה! את רוצה בכוח שאמא
תכה אותך?!" בתיה העיפה מבט גם היא לעבר אמא, נזכרה כמה כאבו
המכות פעם קודמת, והתחילה לזמר את התפילה. היא לא כעסה על
דבורה שהכריחה אותה להתפלל, כי היא ידעה שדבורה רק דואגת
לשלומה. היא הסתדרה עם דבורה הכי טוב בבית. רבקה הייתה בת
שתיים-עשרה, ולא היה לה פנאי לשחק עם ילדות קטנות בנות תשע,
חננאל וידידיה התאומים רק חילקו לה פקודות כל היום, יששכר היה
בן שבע-עשרה ולדידה כבר היה מבוגר, ועם בת-ציון התינוקת לא
יכלה לנהל שיחות הרות גורל- היא לא יכלה לנהל איתה שיחות כלל.
רק דבורה הייתה יושבת איתה, מקשיבה לסיפוריה, מספרת גם היא,
משחקת איתה מידי פעם משחקי גימטרייה שלימדה אותה, ומתווכחת
איתה על מהות הדת. רק על זאת לא הסכימה עם דבורה, על אלוהים.
דבורה טענה שיש אלוהים, שחייבים לקיים את מצוותיו, ושאסור בשום
פנים ואופן להכעיס אותו אחרת יפגע בך ברק. בתיה הייתה משיבה לה
בשאלה תמימה כמו "אז איך זה שהחילונים לא שומרים מצוות
ומכעיסים את אלוהים כל הזמן, ולא קורה להם כלום?" דבורה הייתה
מתחילה לקלל ולגדף "יימח שמם! דמם בראשם! הקדוש ברוך הוא לא
ימחל להם על חטאם!" במקרים כאלה בתיה הייתה שותקת כדי לא
להכעיס את דבורה, למרות שבלב עוד היה לה הרבה מה להגיד.
יום אחד, כשחזרה בתיה מבית-הספר יחד עם תירצה ופנינה מהכיתה
המקבילה, הן עברו ליד המעדנייה של שייקה. אבא אסר על כולם
לקנות שם, הוא אמר שהאוכל של שייקה לא כשר, שהבשר טמא, ושהוא
מוכר סנדוויצ'ים עם גבינה ונקניק ביחד. היום, בחלון הראווה של
המעדנייה היה שלט גדול שהכריז: "סטייק לבן - רק 20 גרושים!"
תירצה התחלחלה, ופנינה התחילה לצעוק לכיוון האנשים שיצאו
ונכנסו מהחנות "איכס! טמאים! איזה מין יהודים אתם?! גועל נפש!
פה בישראל?!" בתיה שאלה את תירצה בלחש מה זה בכלל סטייק לבן,
ותירצה הסבירה לה עוד יותר בלחש שזה חזיר. בהתחלה בתיה הייתה
בהלם, ואחר כך ראשה התמלא במחשבות כל-כך רבות, שכדי להשתיק
אותן התחילה לרוץ במהירות לכיוון הבית ורחוק מהמעדנייה של
שייקה. בבית, ליד השולחן, היא הייתה שקטה מאוד. היא חשבה על כל
מה שדבורה הייתה אומרת לה, על מה שאלוהים עושה למי שחוטא, ואז
תהתה לרגע אם בכלל יש אלוהים. לרגע נבהלה מהמחשבה הזאת, אבל
ככל שהתעמקה בה, הפקפוק גבר. היא חזרה בראשה שוב על מה שדבורה
אמרה, אבל הפעם, הכל נשמע לה קצת פחות מאיים. ובכן, יש רק דרך
אחת לברר, היא אמרה, וקמה מהשולחן.
את כל דמי החנוכה שקיבלה מאבא ואמא היא דחפה לכיס שמלתה, דאגה
לעורר כמה שפחות חשד, ויצאה מהבית בתואנה שהיא הולכת לשחק עם
תירצה. את הדרך למעדנייה של שייקה היא מצאה מהר. האנשים
במעדנייה החליפו מבטים לנוכח הילדה החרדית הקטנה שנכנסה ועכשיו
ניגשת לשייקה, מניחה על השולחן עשרים גרושים ומבקשת בנימוס
סטייק לבן אחד, תודה. בתיה יצאה מהמעדנייה, בין ידיה, שקית
נייר חומה ובתוכה הבשר המקולל. היא הלכה עד שמצאה גן שנראה דיי
עזוב, התיישבה על הספסל, ובידיים רועדות הוציאה את תוכן השקית
ונעצרה. מה דבורה אמרה? ברק? ננסה ונראה.
היא אכלה הכל, עד הפרור האחרון. זה היה די מלוח, וגם לא טעים
במיוחד, אבל עדיין חזיר. עכשיו היא ישבה וחיכתה לברק שיפגע בה.
הוא לא הגיע. שעתיים וחצי היא ישבה שם על הספסל בגן הנטוש
וחיכתה לברק, אבל כלום. "זה אומר שאתה לא קיים." היא אמרה
בקול, ואז הבינה כמה מטופש היה המשפט, אבל לא היה טעם לתקן את
מה שנאמר, מפני שאין מי ששומע גם כך. אז בתיה חזרה הביתה. היא
הייתה חייבת לספר למישהו, אז היא סיפרה לדבורה. אבל דבורה
הייתה מזועזעת. כל מה שהצליחה לומר מבעד למסך הדמעות
והשתנקויות הבכי היה "אני לא מאמינה... איבדתי את אחותי הקטנה
בתיה... בשבילי את מתה עכשיו." בתיה רצתה לחבק אותה, להגיד לה
שזה לא נכון, שלא תגיד את זה, שהיא עדיין כאן ועדיין אוהבת
אותה אפילו שהיא כבר לא מאמינה באלוהים, אבל דבורה התנהגה
כאילו היא סתם אוויר.

בתיה המשיכה ללכת לבית הכנסת ולקיים את המצוות אפילו שלא
האמינה באלוהים, כל זמן שאמא איימה להכות אותה, אבל ברגע
שהגיעה לגיל שמונה-עשרה היא עזבה את הדת, כמו-כן את הבית,
התגייסה לצבא ושירתה כספרנית בחיל האוויר. שלוש שנים אחרי
השחרור התחתנה עם החבר שלה מהצבא, ועברה לירושלים, שם נולדו לה
שלושה ילדים, והיא חיה לה באושר, את דבורה היא לא ראתה יותר.

דבורה התחתנה עם בחור ישיבה ממשפחה מיוחסת ועברה גם היא
לירושלים, נולדו לה עשרה ילדים, לבת הבכורה קראה בתיה. למי
ששאל אותה על שם מי היא קרויה, היא רק ענתה "היא מתה."





מבוסס על מקרה אמיתי.