השחקן
את השעות הקטנות שלך הלילה, עוד ביליתי מאחורי המסך השחור,
מחכה לסימן הראשון מהבמאי או מעוזר ההפקה.
בעוד אני מחכה, החל יתוש קטן לעקצץ לי בעורף באופן מציק ביותר
ואני מזיע מציפייה.
נו מה קורה? למה לא קוראים לי? ההצגה התחילה כבר, אני בטוח
בזה...
הבמאי
תמיד בחזרות שנערכות פעמים בשבוע אני לוקח מונית לתאטרון
ומקפיד על ארשת פנים ערה ורצינית.
לוקח שאיפה עמוקה ומתכנן לאט, לאט איך אני בונה אותה, את
ההצגה:
לבנה על לבנה, באופן יסודי, באופן נקי - צריך לחשוב במושגים
כאלו בשביל התחלה.
השחקן
נו מה קורה? למה זה מתמהמה?
במאי! אני צועק
במאי!
למה לא עונים לי?
אולי אני אציץ
רק פעם אחת
הבמאי
"טוב, תתכוננו. שחקנים, היום אנחנו הולכים לעשות חזרה גנרלית
לפני המופע" אני אומר.
"לכן ... פרסקו - התלבושות... תביא אותם למר קולשטן, בבקשה"
"או קיי הכל מאורגן, אז נתחיל" אני אומר
"כן בדיוק, זוזי ימינה תפני לו מקום
פרסקו תתחיל בבקשה
פרסקו מה קרה
למה אתה לא מתחיל לדבר, הלו פרסקו" צעקתי לו
השחקן
טוב, אני מסיט
את המסך השחור
בציפיה, דרוך ועצבני ,מרגיש איך אגלי הזעה שעל מצחי נוטפים
במהירות לכיוון, עיני, אפי, פי
לרגע אני עוצם עיניים ומיד אחר-כך פוקח - ומה אני רואה...
הבמאי
פרסקו סוף סוף התחיל לומר את השורה שלו
באופן מדויק, בלי שום הפתעות וחוסר דיוקיים, הכל כמו שעון.
"יופי פרסקו" אני אומר לו בשמחה.
(כעבור שעה)
"זהו זה, הייתם מעולים" אני מרוצה, הולך באופן בטוח ויהיר
לכיוון המכונית ...
השחקן
האולם - ריק
היי זה לא מפתיע, אני מציץ בשעון
אבל למה חשבתי שכל רגע זה אמור להתחיל?
מה הביא אותי לנקודת מחשבה כזאת?
אולי לרגע אני אתאמן על הקטע
כן זהו, אני אתאמן עליו
הבמאי
"יפה בחוץ. יש לי רעיון" אני אומר ליד ההגה
"אולי אני אזמין מונית
מאוד נעים בחוץ
הרחובות ריקים
למה שלא אזמין מונית?"
השחקן
"אפשר ללכת?" אני שואל
אין עונה
חבל, שלא עונים לי
אני מאוד רוצה להשתתף במונלוג
מאוד רוצה, אבל מה לעשות שמונלוג זה רק ל 1
הבמאי
טקסי, טקסי,
"תגידי מונית, אני יכול לשים את המכונית שלי בפגוש שלך"?
אני שואל, דרוך,
"כן" היא עונה לי, באוטמטיות.
ובחוץ השמים כבר מתקדרים והרחוב הריק נעשה אפור... אפור כהה...
שחור.
השחקן
טוב, אני אלך
זה הזמן להבין שאני לא אהיה שחקן כל-כך גדול
או כל-כך מפורסם
אלא סתם מישהו
עצל
שמנסה
ומנסה
ומנסה
הבמאי
אני שואל אותה: "מונית, תגידי את יודעת איפה זה רחוב יהודה
הלוי ?5"
והיא עונה "כן", מבטה בכביש וקולה מרוחק ממני קצת.
"איפה את"? אני שואל פתאום ומפתיע את עצמי.
"לאן נעלמת?
מה עשית הבוקר?
חיפשתי אותך"
המונית שותקת
כנראה מבינה שדבריי לא כוונו אליה
אלא למישהי אחרת
מישהי רחוקה
מישהי שפעם אהבתי...
השחקן
"תסתכלו" אני אומר ברחוב
"תסתכלו זה אני שהופיע אתמול בערב
בסוף ההופעה הרי מחאתם כפיים כמו כולם
למה אתם מתעלמים?
כל-כך קשה לי, בין כה וכה, אז גם מתעלמים
כל אחד הולך פה עם פרצוף של תשעה באב.
אתם יודעים מה? גם אני רוצה להיות עצוב לפעמים,
אבל אני חייב להיות שמח
אני רוצה להיות שמח ואני חייב להיות עצוב".
הבמאי
המונית עצרה
"יופי, עצרת" אני אומר בחצי שאלה
"יופי באמת, כי נמאס לי, בהחלט נמאס".
אני עולה במדרגות ודופק בדלת
אין קול ואין עונה
דופק שוב
אין קול ואין עונה
עכשיו אני כבר מצלצל בפעמון
"נו תענו לי"
הדלת נפתחת בהססנות...
השחקן
טוב, אני חוזר הביתה
יש לי חברה חדשה
יש לה ילד מבעלה לשעבר
הוא חמוד כל-כך - הילד כמובן... את הבעל אני לא מכיר
יש לי עוד רבע שעה של הליכה ברגל...
הבמאי
"הו שלום" היא אומרת לי, מפוחדת במקצת, שערה הבלונדיני עוד
פרוע מעל עיניה החומות, הבורקות.
מה פתאום מצאת זמן, במאי חשוב? איך ההצגה מתקדמת?
"היום אנחנו מופעים איתה על הבימות" אני אומר ושם את המכונית
שלי
על השולחן.
"הבאתי את המכונית הזאת לעידו, איפה הוא?"
"אני לא יודעת, הוא בטח עוד לא חזר מבית הספר" היא אומרת לי
"אבל בית הספר כבר נגמר מזמן", אני אומר.
טוב תשב הוא בטח כבר יגיע...
השחקן
אני מגיע, מכניס את המפתח לדלת... מסובב
ורואה את חברה שלי עם גבר בסלון בעוד שהם לא רואים אותי. אני
חש לא בבית.
"מי בא? היא צועקת מהסלון"
אני מתמהמה דקה... "זה אני יוליה, אני"
אה יופי פרסקו תכנס.
"אתה" אומר לי הגבר שאותו אני מיד מזהה
"אני לא מאמין, זה אתה" הוא ממשיך
"גם א... א... " אני פותח והוא מתפרץ לדברי בקול מהיר
"אני לא מאמין, יוליה" הוא אומר
"מה אתה לא מאמין?" היא עונה
פרסקו, הוא שחקן אצלי בהצגה, טוב... לא ידעתי, את ידעת? הוא
שואל אותה
"לא , לא, זה מעניין פרסקו", היא פונה אלי, "לא ידעתי שאתה
משחק אצל...".
הבמאי
(כעבור חצי שעה) עידו נכנס בדלת
ואני כל-כך שמח
ובא לחבק אותו... הוא מתחמק
"פרסקו הבוגדני" אני חושב, "עוד יושב בסלון, מבובל לא יודע מה
לעשות עם עצמו".
אני כבר לא מבולבל, אלא רק כועס
מביא לעידו את המתנה ונותן לו נשיקה על הלחי...
"עידו" אני צועק "למה אתה מתחמק ממני?"
השחקן
"אז תתפלאי" הוא מתפרץ שוב , רק שהפעם אל דבריה, "הוא משחק
ועושה פשלות, את לא תאמיני".
יוליה עושה מין פרצוף חמוץ כזה לעברי ושותקת.
אני, נבוך ומבויש יושב בקצה של הספה שהגבר הזה...
"תגיד רומאו", אני שואל אותו, "מה יחסך ליוליה"?... אני שואל
ויודע את התשובה...
הבמאי
עידו לא עונה רק לוקח את המכונית צעצוע שלי והולך משם
מרחוק אני רואה שהוא מחבק את פרסקו
בעצבים אני עף משם.
השחקן
"שנינו שחקנים"
הוא עונה לי.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.