יעלי, געהע שלופען. כבר דקה לעשר.
טוב, עוד סיפור אחד. אני רואה עם מי כאן יש לי עסק:
את סקרנית, כמו בתחקיר בבטחון שדה - קב"טית.
רוצה לדעת למה כל שנה אני שולח חבילה קומפקטית:
פאקט של מרלבורו ושק כוסמת, עדשים או קמח תירס
ללאה סגל, בלוק חמש בכלא נווה תרצה.

לפני המון שנים, כשהשכונה הזאת רק קמה,
הייתי איש צעיר, שתיתי עראק ועישנתי כאמל.
את סבתא בלהה אז עדיין לא הכרתי.
עבדתי בקיוסק: מכרתי פה גזוז, שם איזה קרטיב,
הגשתי חומוס, לפעמים קיבלתי תשר,
לכנופיה השכונתית שילמתי דמי פרוטקשן.
הכנופיה הטילה על כולם אובדן רכוש, מורא וסבל,
ובראשה עמדו שתי אחיות: רחל ולאה סגל.
לכל מקום הן באו יחד במכונית גנובה בצבע כסף.
קראו להן - סיגליות. שתי מלכות בחסד.

האחיות מכרו רכוש גנוב, סמים ונשק.
מבדואים גנבו גמלים.
מפאב אחד גנבו חבית של בירה ופוחלץ של נשר.
גנבו ספינה מחיל הים. ממסעדה - תנור של פיתות.
נסעו לאנגליה - חזרו עם פסל של סנט פיטר.
הכינו כדורים להרחבת התודעה משומשום, ערמונים וסולת.
(פעם בלעתי והזיתי רקדנית פלמנקו רכובה על תרנגולת.)
לכל דבר מצאו קונה. ובימי שישי בערב
ישבו במסעדה של מוטק'ה. כל אחת עישנה קופסא בערך -
רק מרלבורו. אכלו רק קטניות - כך התרגלו בבית.
ובנובמבר, בשלישי, גנבו לי מכונת נקניקיות אמריקאית.

הייתי עצבני כמו שור בהפגנה של מק"י,
רציתי לרוקן להן בראש רובה טעון ואוטומטי.
ביום שישי הבא פרצתי אל המסעדה של מוטק'ה,
מצאתי את רחל ולאה, ואמרתי: "מותק
רחל, ומותק לאה, אני בעל הקיוסק. שמי יעקב פרלמוטר.
השיבו לי את רכושי, ולא - הלך עליכן, יא שרמוטות!"

הן חייכו, פלטו עשן מעל לצלחות האורז,
ולבסוף רחל אמרה: "אנחנו נפצה אותך" ומיד עיסתה לי את העורף.
קרצו למוטק'ה, שעמד באדישות מאחורי קופה רושמת,
וגררו אותי אל המחסן. זרקו אותי על שק כוסמת.

כוסמת זה נעים לגב. נשכבתי שם כמו עגל,
משני צדדי שכבו האחיות רחל ולאה סגל.
הן שיחררו אותי ממכנסיים וחולצה של אתא
ומה עשו לי - אין מילים.
כמו שאומרים הפרענקים - אטרף.

מאז כל יום  שישי נפגשנו בשלושה: במסעדה של מוטק'ה, בקפה של
גוטמן,
בפאב של נחצ'ה, בקיוסק שלי. הו, הסיגליות תמיד עשו לי גוד
טיים.
שנה וחצי נמשכה אידיליה משולשת.
האחיות לקחו אותי אי שם, מעבר - איך אומרים, לאופק? - לא,
לקשת.


אך יום שישי אחד הן לא הגיעו. במקומן ישבה במסעדה שוטרת.
"מר פרלמוטר", היא אמרה, "הן לא יבואו. מצטערת.
הן נתפסו הבוקר בנמל חיפה, בנסיון לגנוב צוללת דנית.
רחל נפלה בקרב היריות, ולאה - בידינו."

דפקו ללאה חמישים שנה. נותרו עוד עשר.
ומה איתי? הקמתי משפחה, הרחבתי את העסק.
אני, יעלי, מאושר. אני לא טמבל.

אך בתשיעי בכל נובמבר
ועם ברכה בלי שם או רמז
שולח לה סיגריות
ושק כוסמת.