לכתוב מילים יפות.
לא לא , מילים גבוהות.
אולי מילים מרמזות.
משהו עם קונוטציות, עם רגש, עם השתפכות.
לבנות בתים בסדר מופתי
להדגיש סיומות, לדבר על אשר בליבי.
לפגוש אנשים, לתקוע מבט חודר
אל האדמה.
להרגיש שכל חדוות יצירתי
כלום היא.
לכתוב מילים יפות.
לא, לא, מילים פלצניות
פשוט לא להאמין,
את הרגשות - אני מפגין.
אחר כך, לקום להתבונן, להסתכל
ורשמתי להתבונן רק בשביל היופי,
אם אתה שואל
לגרד בראש, במצח, ובמקומות קצת יותר תחתונים
לתהות על קיום הנפש - היא קיימת בתוכי, אלוהים!?
אז אני מפחד בסה"כ , כן , כן.
לקרוא את דברי האחרים, דברי שטף ואיוולת
וכיישות מאוד שקטה ומנוזלת
שלא רואה עצמה כאיש ביקום
וגם לא השגחה אלוהית מיוחדת
לכן רק נשאר לי לקום מהכיסא
וללכת אל עבר הדלת.
אני נועל.
את הדלת, את ליבי, ואת מחשבותיי,
ובדיוק באותו הזמן נפטר שוב מהנזלת.
כל שנותר לי הוא לומר לעצמי דבר אחד
קטנטן ועלוב:
לפחות לא להיות עצוב
אוי אלוהים, רק לא להיות עצוב. |