אני כותבת את הרשימות האלה בידיעה שהכל יסתיים בקרוב. אין לי
שום תקווה לשרוד את הקרב האחרון הזה, וגם אם הייתה לי, אין בכך
כל עזרה. החיים האלה הם האחרונים שיהיו לי, ואני מתפללת שאין
הדבר כך לגבי העולם.
לפעמים אני שואלת את עצמי מה היה קורה אם לא הייתי מוצאת אותו.
העולם בוודאי היה עפר ואפר עד עכשיו. או שמא הוא היה מצליח
לפגוש אותה בלי עזרתי? אני מטילה בכך ספק. זה היה שמי האמיתי,
אחרי הכל: המאחדת. זו שתפגיש אותם.
אני כותבת מילים אלה בגן היפה שלי. ניחוח הוורדים באוויר מתערב
בניחוח הזפת והעשן. זמני מוגבל.
הוורדים סביבי פורחים בכל הצבעים שהעין יכולה לראות. הורד
האדום הגדול, נשמתו של המלך, קמל זה מכבר, ונשמתה של המלכה
גוססת לאט לאט, משירה עלי כותרת לבנים על האדמה. ורדים רבים כל
כך מתים כעת. אנשים רבים כל כך.
וורדים מעטים עד כאב נותרו שלמים. הוורדים הכחולים של אחי
הקוסמים, האצילים האדומים, אפילו הוורדים הכתומים, הזעירים של
הפושעים גוססים. בטרם עת, אפשר להגיד, אלמלא היה הכל קבוע. אף
ורד לא יחיה יותר מהאיש שאותו הורד ייצג.
ישבתי באותו מקום בדיוק ביום לפני שהכל התחיל. סקרתי את הגן.
אז, ורדיהם של המלך והמלכה עמדו זקופים וגאים, וניחוח הורדים
לבד עמד באוויר. הכל היה שלו כל כך.
חיפשתי ניצנים חדשים, שזה עתה פרחו. תמיד קל למצוא פרחים כשאת
מחפשת אותם, אבל אחרת זה בלתי אפשרי כמעט. הגן גדול כל כך. כל
האנשים החיים, כל אחד ואחד עם פרח משלו. הניצנים החדשים היו
כולם בהירים מאד - מכילים את כל האפשרויות שיתגלמו בהם כאשר
יגדלו.
כולם מלבד אחד.
הניצן החדש נפתח רק הבוקר - בדקתי את הגן בכל ערב. אבל הוא כבר
נפתח כמעט לגמרי. וצבעו היה שחור.
לא אדום כהה או כחול כהה. צבעים כאלה כבר ראיתי בעבר, גם אם
לעיתים נדירות בניצן. הפרח הזה היה שחור, לא כמו פחם, אלא כמו
חור באוויר. הוא גילם את שלילת כל הדברים. שלילתו של העולם,
יום אחד. צמרמורת עברה בי כשראיתי אותו.
יצאתי מהכפר למחרת, משאירה את הגן בידיה של נערה אחראית בשם
דורותיאה. לא האמנתי שהמסע הזה יארך פחות משנה.

לא אלאה אותכם בתיאורים של כל המקומות בהם עברתי, חיפשתי
ודרשתי: בתיאורם של כל הילדים שנראו כאילו יש בהם גרעין של
עוצמה, והתגלו כקוסמים או אנשים גדולים לעתיד בלבד: בכל מקדשים
ובתי הלמידה אותם בדקתי, ולא מצאתי דבר.
ולבסוף, לאחר חמש שנים, החיפוש הסתיים.
ישנתי בביתה של משפחת איכרים למשך כמה לילות, ולמדתי כמה דברים
על המשפחה. האב היה עובד חרוץ, איש משפחה מסור. האם הייתה עקרת
בית למופת. ששת הילדים היטו שכם בעבודות הבית והשדה. משפחה
טיפוסית לאיזורים אלה. מלבד הבן השביעי.
שמו היה טימי, למרות שמשפחתו קראה לו בעיקר "ההוא" או "זה".
הוא היה קטן ורזה יותר מאחיו, ועורו היה לבן ולא שזוף כמו
שלהם. שערו היה שחור וחלק. הוא היה שקט תמיד, לא מדבר אלא אם
כן פנו אליו, ולא פנו אליו לעיתים קרובות. הוא עשה את חלקו
בעבודות הרבות, לא מגלה חוסר רצון או התלהבות. טימי מעולם לא
ניסה למשוך תשומת לב, ומעולם לא קיבל אותה.
אבל ראיתי אותו באסם יום אחד, לאחר שאחיו לקח ממנו בכוח עוגיה.
ערמת שחת גדולה ריחפה באוויר לפניו לרגע לפני שהתפזרה בכל רחבי
האסם בקול פקיעה קלוש. הוא הביט בקש המפוזר ללא הבעה, אבל עמוק
בתוך עיניו בערה נקמה.
ניגשתי אליו כמה שעות לאחר מכן, והצעתי ללמד אותו כמה דברים.
לא סיפרתי למשפחה שאני עוסקת בקסמים, אך טימי קיבל את הידע
החדש ללא תגובה. אני לא חושבת שהוא האמין לכך שהייתי לבלרית,
כפי שטענתי.
טימי למד את הקסמים הפשוטים שהראיתי לו בקלות שמעולם לא ראיתי,
אך זו בקושי הייתה הפתעה. כבר ידעתי מה הוא היה.
משפחתו הסכימה בשמחה לתת לו להיות השוליה שלי, במיוחד לאחר
סכום הכסף הצנוע שהצעתי להם תמורת עבודתו. שמעתי אותם ממלמלים
כשפים נגד עין הרע מאחורי גבינו. קיויתי שטימי לא שמע. הוא
הפנה את מבטו אלי.
הוא שמע, ועמוק בתוך עיניו בערה אותה האש.
לאחר שחזרנו, שקענו בשגרה במהירות. הראיתי לילד את הגן.
"אתה רואה, כל פרח הוא נשמה של אדם חי. כל פרח חי משך חיים של
איש. אתה רואה כמה רבים יש?"
הוא הנהן. "איזה מהם הוא שלי?"
לקחתי אותו אל הפרח השחור.
"אף אחד מהפרחים לא דומה לי", אמר בשקט.
"זו הסיבה שחיפשתי אותך כל כך הרבה זמן".
"של מי הוורד הזה?" הוא הצביע על הפריחה הכחולה שעמדה ליד הפרח
שלו.
"זאת אני. אתה רואה שהוא כחול? זה הצבע של הקוסמים".
"לא זה. זה". הפרח שעליו הצביע היה חבוי כמעט בשיח. לא ראיתי
אותו לפני כן. הזזתי את הענפים שהצלו עליו.
הפרח היה לבן בוהק, כמו האור שבמרכז השמש. הרגשתי מין שקט
כשבהיתי בו, שלווה שלא חשתי כבר עידנים.
"אני לא יודעת", אמרתי.
"אני צריך למצוא אותה", אמר בוודאות. "אבל אני לא יודע מה
היא".
"היא ההפך ממך. אתה כוח, משמיד ויוצר, והיא הקיום. בכל מה
שתשמיד, תשמיד אותה: בכל מה שתיצור, היא תיווצר".
הוא שתק למשך כמה דקות, לפני שאמר בלחש, "אני לא רוצה להרוס
אותה. אני לא רוצה שהיא תשתנה".
משכתי בכתפי. "היא נוצרה למטרה, וכך גם אתה".

החיים המשיכו, יום אחרי יום, ואני ראיתי דברים רעים.
עשן נשב מהמזרח, ריחם של אש והרס נישא ברוח. הממלכה תעמוד
בסכנה, סכנה גדולה כל כך שלא אוכל להתמודד איתה.
טימי גדל. הוא היה בן שבע אז, וכוחותיו כמעט עברו את שלי. אילו
רק יכל לשלוט בהם. האש שיצר שרפה בתים, והפרחים נסוגו כאשר
התקרב.
"אני צריך אותה", הוא אמר, שקט כל כך.
"עוד מעט", הבטחתי.
הוא הביט בעיני, זעם נדלק בעיניו. "מי את שתגידי לי לחכות? אני
יכול להשמיד אותך עכשיו!"
"אתה יכול. אבל אם תעשה זאת, לעולם לא תמצא אותה".
הוא בעט באבן. "למה את עושה את זה? את יכולה לקחת אותה אלי כבר
היום!"
"סבלנות. אני צריכה אותך".
הוא הביט בי. הכעס נעלם מעיניו. במקומו היה בהן שעשוע קר. "את
חלשה כל כך? את, השומרת על הגן, המאחדת?"
"מעולם לא טענתי ליותר עוצמה משהייתה לי. אתה יודע זאת".
"ואיזו עוצמה יש לי? אני שורף והורג, לא מגן על ממלכות".
"משהו מסוכן מתקרב. לא אוכל להביס אותו בעצמי".
"שורף והורג", חזר על עצמו בשקט. ידו ליטפה בעדינות את הפרח
הבוהק, הפרח שלה, משאירה מאחוריה שובל פיח.
"עוד מעט. הסכנה תחלוף, ואז אביא אותך אליה".
"אוכל להביסו בקלות רבה כל כך ביחד איתה. אם רק תביאי אותה
לכאן".
"בקרוב".
ידו עברה לפרח שלי, בקושי נוגעת. "איך תמצאי אותה?"
"היא אינה מסתירה את עצמה כמוך. היא תקרא לי בבוא הזמן".
"האם תשמעי אותה?"
"כמובן".
ידו עברה ללטף את הגבעול. "מהו שמה?"
"אין לה שם. היא יותר מדי דברים מכדי שיהיה לה שם אחד".
"ושמי?"
"איני יודעת. תמצא אותו יום אחד".
"את שמך אני יודע. את המאחדת".
"ידעתי אותו מאז ומתמיד, גם אם לא ידעתי מה פירושו".
"את תביאי אותה אלי, ונהיה יחד". זו הייתה פקודה.
"אני אביא".
"עכשיו". הוא לא הרים את קולו, אבל משהו בו השתנה.
"עוד מעט".
"עכשיו!"ידו התהדקה על הגבעול.
"חכה. זה עוד מעט יעבור".
"עכשיו!!" הוא צעק, תולש את הפרח.
הגבעול הפך חום מיד בידו. טימי הביט בי בזעם, מצפה לראות אותי
נופלת מתה. מבטו השתנה כאשר הבין שאני עדיין עומדת. הוא פחד.
הוא הביט אל הגבעול שבידו, מבין מה עשה. טימי התכופף אל האדמה,
מנסה לחפור בור ולשתול את הצמח חזרה. הגבעול הנבול התפורר
בידו.
"זה לא יעבוד", אמרתי לו. "מה שנעקר, נעקר".
פניו היו לבנים מאימה עכשיו. "אני לא אפגוש אותה אף פעם".
"אני אקח אותך אליה עכשיו. אתה לא יכול לשלוט בעצמך".
"את לא מבינה". הוא דיבר בשקט, ביאוש. "אנחנו ניפרד, ואת לא
תוכלי להפגיש אותנו שוב". הוא בהה בידיו. "אני יכול רק לשרוף
ולהרוג".
"יש לך עוצמה. הדברים שאתה עושה איתה הם הדברים שאתה בוחר".
"לא יכולתי לשתול את הפרח".
"לא תמיד אפשר לתקן. נסה למצוא דרך בכל זאת".
הוא הרכין את ראשו, ואצבעותיו שרטטו מעגלים בקרקע. הוא לא זז
למשך זמן רב מאד.
נבט ירוק עלה מתוך החול.
"די", אמרתי לו. "עשית מספיק".
הוא הרים את ראשו, ודמעות נצצו על פניו. "הוא לא יפגיש אותנו.
הוא ירחיק אותנו יותר ויותר".
הנדתי בראשי. "אי אפשר לדעת. זה רק נבט".
הוא לא ענה.

טימי ואני עלינו על סוסינו. לא היינו צריכים אפילו לכוון אותם.
לא ניסינו להדריך אותם כל הדרך.
הגענו לעיר זרה, והסוסים עצרו לפני בניין גדול ואפור. בית
יתומים. נכנסתי פנימה, והוריתי לטימי שישמור על הסוסים.
אם הבית הייתה שמחה להראות לי את כל הבנות שהיו תחת חסותה.
בסוף השורה עמדה ילדה בת שש, שערה ובגדיה מלוכלכים. ועיניים
בוהקות כאור שמש.
אנג'לה, כמו שקראו לה שם, גרה בבית המחסה מאז שנולדה. מעולם לא
הוציאה מילה מפיה, אבל כל האנשים מסביבה אהבו אותה. אם הבית
נתנה לי לקחת אותה באי רצון רב, ומחירה היה גבוה.
עיניו של טימי זהרו כשראה אותה. הוא זיהה אותה בקלות. הוא ירד
מסוסו והתקרב אליה.
"למה?" הוא שאל אותה, בקול של מי שידע כבר את התשובה.
היא לא ענתה, רק חייכה במתיקות. היא לקחה את ידו בידה והביטה
לתוך עיניו.
בפרץ אדיר של אור וחשכה, הם נעלמו.

ריח הדם באויר חזק כל כך עכשיו. אין זמן. אני חייבת לעשות את
חובתי ולמות. יש בכך ברכה: חייתי זמן רב כל כך. תהיה נחמה
במנוחת הנצח שבה אזכה עוד מעט. רק רגשות האשם על התפקיד שלא
אוכל למלא עד סופו מטרידים אותי.
הוורדים שלהם עדיין במלוא פריחתם, שלובים זה בזה כמו זרועות
אוהבים. הוורד הזהוב, ורד הלוחם שטימי שתל מתחיל לפרוח.
תהיה מי שתהיה, לוחם, אני מקווה שתמלא את תפקידך. אין לך מושג
כמה תלוי בכך.