בא הבוקר וזמנו של בן-ציון להתחיל לחיות הגיע. הוא נכנס אל
המעלית, חיבל בה כפי שהיה צריך וחיכה שתבוא הבחורה שתלחץ על
המתג הגואל.
לאחר שעתיים מורטות עצבים ושיער של ציפייה נכנסה למעלית סנדי
בר-זוהר, הפלקט המסנוור ביופיו מן הטלוויזיה, ובן-ציון היה
המום ממזלו הטוב. המעלית כמובן נתקעה וסנדי כבר החלה להילחץ.
"יש לי תצוגת אופנה עוד מעט," אמרה בעצבים, "מה אני אעשה?"
"בטח יבוא טכנאי עוד מעט." ניחם אותה בן-ציון המאושר.
"אבל עד שהוא יבוא!" היא זעקה. "אני צריכה להספיק לתפוס מונית
למרכז הקונגרסים ולהוריד את הבגדים."
"את יכולה להוריד את הבגדים פה." אמר בן-ציון וחטף בעיטה מסנדי
העצבנית שהעיפה אותו עד לדלת המעלית וגרמה לה להיפתח מעצמת
הבעיטה. סנדי ירקה עליו ויצאה במהירות, ובן-ציון התנחם בעובדה
שמיצי פיה של סנדי על פרצופו והדבר למעשה הוא כמעט כמו נשיקה
(רק דרך האוויר).
לא עברו עוד שעתיים ובן-ציון ראה בחורה נוספת נכנסת. אמנם היתה
זאת רק מזל, הבת של השכנים, והיא לא היתה יפה באופן מיוחד, אך
בן-ציון לא היה במצב בו הוא יכול להציב לעצמו סטנדרטים גבוהים
יותר. המעלית נתקעה כמובן גם הפעם (פעם שנייה תוך שעתיים, לא
יאומן המעליות האלה), ובן-ציון ומזל נתקעו לבדם במעלית.
לאחר שעתיים בהם איבדה מזל את עשתונותיה וניסתה נואשות לקרוא
לטכנאי הגיע רגע הייאוש. מזל ישבה מרוקנת מתקווה והחלה לשוחח
עם בן-ציון שניחם אותה והראה חוזק אמיתי יחסית לאדם שגם לו
נעצרו החיים לשעתיים שלמות. מזל נתמכה בידו וגופו של בן-ציון
שהרגיש לאט-לאט איך נעלמים המחסומים ותוכניתו הגרנדיוזית
מתגשמת.
שלוש שעות לאחר מכן הגיעה ההצלחה הסופית. מזל השבורה התמסרה
לחלוטין לבן-ציון קר הרוח שתמך בה לכל אורך הדרך ובן-ציון
סוף-סוף הצליח לגעת עם ידי הזהב שלו בדברים שאינם פועלים על
חשמל. לאחר שחלומו של בן-ציון התגשם ניגש הוא בקור רוח לפתוח
את דלת המעלית.
"נראה אם אוכל לנסות בכל זאת להוציא אותנו בעצמי," אמר למזל,
"הרי נראה לי שבקצב הזה אף טכנאי לא יבוא אלינו." הוא ניגש
בנון-שלנטיות אל עבר המעלית ונדהם. לפתע ידי הזהב שלו הפכו
לאבן. מרגע שקיבל את מבוקשו בזירת בני האדם איבד בן-ציון שלנו
את היכולת להיות מידאס. אך כפי שמשאלתו של המלך מידאס להפוך
הכל לזהב חזרה אליו, כך גם משאלתו של בן-ציון באה כנגדו וידי
הזהב שלו קפאו לחלוטין בנוכחות מזל. הכל התבלבל, הכל הסתבך,
ולראשונה כשל בן-ציון במשימת תיקונו בדיוק לאחר שלראשונה זכה
במבוקשו האמיתי. ביאושו ניסה לקרוא לטכנאי, אך גם את מערכת
החירום הקוראת לטכנאי קלקל הוא ואיש מלבד מזל לא יכל לשמוע את
זעקת הייאוש שבקעה מגרונו.
בשלושת הימים שנותרו לחייו, עד שאספקת האוויר במעלית נגמרה
סופית לו ולמזל, הספיק בן-ציון לחיות בהילוך מהיר את כל מה
שאנשים חווים במשך חיים שלמים. הוא הרגיש איך לאט-לאט יכולתו
נגמרת והעולם הקטן שלו מוחק לו את כל כשרונו ואת כל תקוותיו
לחיים של יופי, והוא תקוע שם, לא עולה ולא יורד. כשכל מה שנותר
בכלאו הזעיר הוא בשר הנעשה לו מוכר ומאוס מרגע לרגע, מזל גדול
שנפל אליו, שבשבילו קיפח את חייו.
