הוימר והויביטר עומדים בקרן רחוב. מקווים לאסוף מספיק כסף על
מנת לקנות כרטיס טיסה כדי שיוכלו לפגוש את הזונה מאוהיו. ואם
לא את הזונה מאוהיו, אז לפחות קערית מרק או פת לחם. המצב
הכלכלי בשלוש השנים האחרונות משפיע גם עליהם. כשקשה לכולם, קשה
גם לקבצנים, אולי להם אף יותר. בינתיים התפכחו מעט מהאשליות.
זה הבין שאין מניות במפעלי פלדה וזה שבנו אכן קבצן ולא שחקן
הוליוודי. מברונצצקי לא שמעו זה זמן. לקחה חסכונותיו של האב,
והותירה את שניהם חסרי כל מלבד עוגמת נפש. עוד תקופה ארוכה היו
מתווכחים, רבים ממש, האם היתה נחוצה כל ההרפתקה עם ברונצצקי
בחצר שהובילה לאובדן מעט החסכונות שעוד היו להויביטר.
מדי בוקר מתייצבים יחדיו באותה קרן רחוב, הויביטר מוציא
מהמחבוא בחצר הבנין את הארגז עליו ישב בשעות הקרובות והוימר
פורס קרטון אותו הוא מאחסן על גג תחנת האוטובוס הקרובה. אחר
מניחים לפניהם צלוחית פלסטיק לאיסוף הנדבות. תקופה מסוימת ניסו
לעמוד כל אחד במקום אחר, קיוו לאסוף כך יותר כסף, אך החשדנות
שהתעוררה אצל כל אחד מהם, כי השני מעלים הכנסות, או מרוויח
יותר, הביאה אותם לשבת יחדיו. כך הזמן גם חולף מהר יותר שכן הם
משוחחים זה עם זה ולעיתים אף רבים בטונים חזקים.
לא רחוק יש סניף בנק ולידו מסעדה. מדי פעם בסוף היום הם עוצרים
מול הכניסה האחורית למסעדה ובעל המקום מכבד אותם בשאריות
מהמנות שהוכנו. לעיתים כשמכינים מנה בטעות, הם זוכים לארוחת
מלכים של ממש. כך היה באותו ערב, כאשר אחד המלצרים התבלבל ורשם
בטעות וול-דאן במקום מדיום. בזכות טעותו זכו אותו ערב לשבת על
פחי הזבל של המסעדה ולחלוק נתח עשיר אם כי יבש מעט של סטייק
אנטריקוט. אין זה דבר של מה בכך עבורם.
שוב הגיעה שעת ערב, וצינה קלה מכסה את העיר. הוימר לוקח את
קרטונו ומחביאו על תחנת האוטובוס והויביטר נוטל את ארגזו
ומחביא אותו בין השיחים בחצר הבנין הסמוך. אחר הם פונים אל
הכניסה האחורית של המסעדה, בתקווה לזכות בדבר מה למאכל. בעל
הבית מבקש שימתינו על מנת שיבדוק מה ניתן להוציא להם כשלפתע
נשמע פיצוץ עז. הבזק אור חזק מכה בשנים והם מועפים באוויר
לאחור ומופלים על האדמה. דלת הכניסה האחורית ניתקת מציריה ועפה
באוויר אף היא. אש ועשן פורצים ממטבח המסעדה, זכוכיות המטבח
הפונה לחצר האחורית, מתנפצות לרסיסים כיהלומים וצרחות אימה
נשמעות מכיוון המסעדה. אשר, אחד הטבחים יוצא מתנדנד מבעד הדלת,
ידו האחת קטועה ושרופה וראשו מדמם. הוא מדדה בחצר כשמבטו
המעורפל פונה לשמים, מסלולו מסומן על ידי טיפות הדם הניתזות
מידו הקטועה, ולאחר מספר פסיעות הוא נופל על האדמה כחפץ שהוטל
לארץ. צרחות נוספות נשמעות וריח חריף של אבק שריפה ממלא את
האוויר. מרחוק נשמעות קריאות צופרי אמבולנסים השועטים וודאי
למקום. הוימר תומך בגופו בעזרת שתי ידיו, מתיישב במקומו ומביט
סביב. הוא מחפש את הויביטר ורואה את דמותו שוכבת על הקרקע,
מספר מטרים ממנו. בישיבה, בעזרת ידיו הוא מתקדם לכיוונו וכשהוא
מגיע עליו, הוא מוצא את אביו מוטל בשלולית דם הניגר מראשו.
"פיגוע, אבא" הוא אומר ומושיט יד ללטף את אביו, כפי שזה היה
מלטף אותו בילדותו. "אני חושב שאני רואה אותה" משיב האב. "את
מי?" שואל הוימר? "את הזונה מאוהיו... הינה היא קוראת לי לבוא,
אומרת ששמעה עלי מברונצצקי, ורוצה גם היא לטעום ממני, הנה אני
בא". הוימר חושק שפתיו ומשתדל שלא לבכות. הוא מלטף שוב את ראשו
של אביו, עת קולות צופרי האמבולנסים ממלאים את האוויר כולו,
"אתה חולם אבא" הוא אומר לו, "עוד מעט יגיע הרופא ויטפל בך,
הכל יהיה בסדר. "לא" אומר הויביטר, הפעם אני ער, והעצב הרגיל -
ה ו א החלום, והחופים הנפלאים שאליהם הגעתי - הם אור היום".
אמר, מתח שפתיו ועצם את עיניו, משאיר את הוימר ממרר בבכי
ואומר, "חייך, ולו רק בחלום."
הערת המחבר : בסיפור זה עשיתי שימוש בטקסטים מתוך המחזה
"הזונה מאוהיו" מאת חנוך לוין. |
