כל כך קר בבית שלו. כל כך קר, שכדי להצליח לחרבן בלי שיקפא לך
התחת, צריך להדליק את תנור החימום הקטן והמסריח. הוא ישן. אני
ערה. כרגיל. יושבת על האסלה הקפואה. בתחתונים ובגרבי צמר עבות
של הצבא. מעשנת בשרשרת. קצת משתעלת. יורקת. והתנור מסריח. כל
כך מסריח, שכדי להעביר את הסירחון צריך לפתוח את חלונות הבית
למשך שלושה ימים. אנחנו אף פעם לא פותחים. כי אחר כך קר. ואת
הקור קשה להוציא מהדירה. הוא תמיד נשאר. אני מתרוממת מהאסלה
ונעמדת מול המראה. שוטפת פנים. נכנסת למיטה שלו, רועדת כולי.
"תחבק אותי..." אני לוחשת אל תוך אוזנו. "תני לי לישון", הוא
נוהם. הוא כבר התרגל לקור. מכונסת בתוך עצמי, מכוסה בשמיכת צמר
עבה, אני עוצמת עיניים. לשווא. גשם של בוקר חורפי נוקש על
החלון החורק. הוא עוד ישן. אני מביטה בגבו. מוצק. מושיטה יד
כמהה כדי לחוש אותו ומיד נרתעת. עוצמת עיניים. השעון המעורר
מקפיץ אותי מהמיטה. הוא מסתובב אליי. מסתכל. אני מביטה. הוא
מתרומם מהמיטה. נכנס לחדר האמבטיה. אני שומעת את זרם המים
נפתח. עשרים דקות אחר כך הוא כבר לבוש ועם חצי רגל מחוץ לבית
"ביי", הוא זורק לי בקרירות. אין לי כוח לענות. אני לא עונה.
אני קמה. נעמדת מול המראה, מלטפת את גופי הכחוש. השתקפותי
יורקת לי בפרצוץ וזה כואב. בחודש הבא אהיה בת שלושים. והחזה
כבר נפול. אני רוצה לקלל את הגנים ואת התורשה. אבל כל כך קר
לי. אני מוותרת על רעיון המקלחת. מתלבשת. ג'ינס, כמו תמיד.
חולצת טריקו לא מחמיאה. מעיל. מגפיים. יוצאת מהבית שלו וטורקת
אחריי את הדלת. נכנסת לחיפושית האדומה שלי. סופסוף שלי. מציתה
סיגריה. פותחת חלון. מעשנת. משתעלת. נחנקת. יורקת. הבית שלו לא
עושה לי טוב. לנו. או שאולי אלה הסיגריות. מגיעה לעבודה.
הקבועה. הרגילה. משתעממת. אמא מצלצלת. "את מבזבזת את הזמן שלך
איתו", היא אומרת ונשמעת מודאגת. אני מנתקת. יודעת שהיא צודקת.
ובאותה נשימה אני רועדת מהפחד שלא אעשה עם זה כלום. חוזרת
הביתה. הוא עוד לא. עוד לא חזר. הוא בטח נשאר במשרד הכושל שלו,
לזיין את המזכירה הרומנייה הלא מתפקדת שלו. גם הזין שלו כבר לא
מתפקד. לפחות לא איתי. אולי רק עם זאת שלא מתפקדת. אני בוכה
עליי. ומתייסרת. מביטה לעבר החלון. מחשבת התאבדות עוברת בי.
יודעת. יודעת שאני פחדנית מדי. מציתה סיגריה. משתעלת. נחנקת.
אותו סיפור כל פעם. כל סיגריה. הדמעות זולגות בקצב בו נאכלת לי
הסיגריה. זה יפה בעיני. פיוטי-משהו. אמא מדברת למזכירה
האלקטרונית. "קחי את עצמך בידיים", היא צווחת למכשיר. פוסטמה.
כל כך קר לי בדירה הזאת. מתרוממת לכיוון האמבטיה. למזלי, לא
כדי לחרבן. מדליקה את התנור, שיסריח. לפחות שיחמם. מחממת אוכל
סינטטי שלי במיקרוגל שלו. בולעת. סיגריה. הכל רגיל. עומדת מול
המראה בחדר האמבטיה ותוהה מתי חמק לו האושר מחיי. פעם גם איתו
הייתי מאושרת. והבית הקר הזה היה גם שלי. פעם.
עוד חודש אני בת שלושים. אני חייבת לעוף מכאן. אני רצה לכיוון
הדלת. המפתחות של החיפושית שלי בכיס של המעיל. אני נכנסת
למכונית. מדליקה את הרדיו. נזכרת שהוא לא עובד. מציתה סיגריה.
נחנקת. משתעלת. יורקת. מחייכת. ויודעת שאני נוסעת לחפש מקום.
לא יודעת איפה הוא. באמת אין לי מושג. טוב שיש עלי סיגריות.
וכסף. אני מקווה למצוא מקום חם. מקווה למצוא את האושר. עד חודש
הבא.
חודש הבא אהיה בת שלושים.