כל השבוע הראשון של הטירונות לא חירבנתי. ולא שלא ניסיתי, כן?
ניסיתי גם ניסיתי. אבל לא יצא (יש פה כפל משמעות). ולא עזרו כל
המאמצים והניסיונות להכריח את עצמי בכל זאת. רק עוד טחורים
יצאו לי מזה. כל הנושא הזה היה חדש ומאוד מוזר בשבילי, סך הכל
אני בנאדם שבלי החירבון של הבוקר לא מתחיל את היום, ובלי שני
חירבונים ביום לא מסוגל לתפקד בצורה משוחררת. ועד היום, בכל
מקום ובכל מצב שלא הייתי, לא נתקלתי בבעייה מהסוג הזה. ומילא
אם זה היה במקרה רק ביום הראשון, נגיד בגלל הלחץ של ההתחלה.
אבל כל השבוע?!

עוד באוטובוס שהוביל אותנו לטירונות קפצה לעיניי העובדה הבולטת
והדי מצערת מבחינתי, שאני אולי החנון היחיד במחלקה שלמה של
ערסים. אני לא באמת חנון, אבל בהיעדר הגדרה אחרת שתבהיר טוב
יותר את הסוגייה, אני אלך עם זה. ואני אומר את המילה "ערסים"
בלי שום שמץ של גזענות. להיפך - היו שם בהחלט גם ערסים
אשכנזים, שניתן היה להבחין בהם. ממה שהבנתי מחבריי שכבר
התגייסו, ככה זה ברוב המחלקות בטירונויות הכלל-צה"ליות, כך
שקשה לומר שהייתי לגמרי מופתע מיחסי הכוחות. למרות זאת הייתי
מרגיש יותר בנוח אם הייתי מוצא מישהו שיש לי שפה משותפת איתו.
מכל מקום, גם אם היה אחד כזה - ואני לא אומר שהיה, אבל יכול
להיות... - הוא לא בדיוק שש להראות זאת, דבר שהיה מובן למדי
בהתחשב בנסיבות.

בימים הראשונים השתדלתי כמה שפחות להפגין את 'חנוניותי', מחשש
להסתבך עם ועד הבית ומועצת החכמים הלא כל כך סובלניים של
האוהל. ולכן, באופן לא טבעי ומנוגד לאופי שלי, ובעקבות רמזים
עבים מחוש ההישרדות שלי, החלטתי שכדאי מאוד שאני אנסה להשתלב.
כדברי המאמן הידוע: "אם אתה לא יכול לנצח אותם..." - ולא היה
לי שום סיכוי שבעולם - "...תצטרף אליהם". זיהיתי כבר בהתחלה את
מוקדי הכוח הבולטים ואת הדמויות המרכזיות בעלילה, ודאגתי
להסכים באופן עקבי עם דבריהם ואף לחזק אותם בטיעונים מנקודת
מבטי ה'חנונית'. מידי פעם גם זרקתי להם רעיונות מקוריים משל
עצמי בנוגע לכל מיני קומבינות שהם תכננו. בנוסף, התחלתי לסגל
לעצמי סגנון דיבור אחר ממה שהיה לי עד כה. בין השאר, טרחתי
להכניס "אחי" כל מילה שלישית, סיפרתי בדיחות גסות ברמה של כיתה
א', והמצאתי סיפורי גבורה על מעלליי עם בנות המין השני. וכדי
למצוא חן גם בעיני ההנהגה המשנית - אין לדעת מתי מישהו מהם
יעלה לגדולה - קניתי סיגריות מהסוג הטוב, כדי שיהיה לי מה לחלק
לחברים. על מה אני מדבר - אפילו שקלתי להתחיל לעשן בעצמי.

הבחורים הנחמדים, גם אם לא התייחסו אלי כמו אל אחד משלהם,
לפחות למדו לקבל אותי בתור שונה ולכבד אותי על מאמציי להתאים
את עצמי אליהם. עם הזמן למדנו - וכשאני אומר למדנו אני מתכוון
בעיקר אלי - לחיות זה לצד אלו. התפתחה אצלנו ממש אוטופיה. חנון
וערסים, אשכנזים ומזרחים, משלבים ידיים למען בניית חברה
ישראלית טובה יותר, למען עתיד ילדינו ולתפארת מדינת ישראל. כמו
שבמפלגות ובקבוצות אנשים שונות דואגים שיהיה העולה החדש
הייצוגי, הדתי הייצוגי, הערבי הייצוגי והאישה הייצוגית, הייתי
אני במקום המשוריין לחנון הייצוגי של המחלקה.

בתוקף ההסכם הבלתי כתוב שהיה בינינו - בתמורה להתנדבותי להחליף
חלק מהם בשעות שמירה לא נוחות, הם לא נתנו לאף אחד מהמחלקות
האחרות להתעסק איתי. כמו כן, אני מצידי, העלמתי עין ונתתי להם
להשלים ממני ציוד, והם מצידם כבר טיפלו בחיילים שאינם מהאוהל,
שניסו לעשות זאת. דברים התחילו להסתדר יפה מבחינתי כבר בשבוע
הראשון, והייתה לי הרגשה שאפשר לעבור את הטירונות הזו בשלום
ובשקט יחסי. תחושה חמימה אפפה אותי.

רק עם דבר אחד לא הצלחתי להסתדר. בעוד שלאנשים מסביבי היו
יציאות על ימין ועל שמאל ללא מאמץ בכלל, אצלי - נאדה. תעלומה
גדולה, שהטרידה את מנוחתי. אין כמו החירבון של הבוקר כדי לגרום
לבנאדם להרגיש בבית. עוד בסופו של היום השני, כשהמצוקה החלה
לתת את אותותיה, פצחתי בתפריט מהפכני, אך ללא הועיל. לא עזרה
כמות השעועית והפירות שאכלתי, לא עזרה ריבת השזיפים של הצבא,
שאכלתי עם כל דבר אפשרי, החל מאבוקדו ועד לוף. כלום. כאילו היה
סתום שם, לא עם פקק, אלא עם יציקת בטון, ששום דבר לא יזיז אותה
מיציבותה. בסוף היום הרביעי כבר הפסקתי לנסות. חיכיתי ליציאה
הביתה (גם כאן יש כפל משמעות קל), שהייתה אמורה להגיע בסוף
השבוע, וקיויתי שעל המושב המוכר בבית, העסק ילך יותר חלק.

בלילה האחרון של אותו שבוע ראשון, שובצתי לשמירה בש.ג. החיצוני
של הבסיס, ביחד עם אחד מחבריי החדשים. במסגרת ההסכם הבלתי
כתוב, המשמרת שלי הייתה משלוש לפנות בוקר ועד שש, כדי לאפשר
למנהיגים לישון את שנת היופי שלהם בשעות נורמליות. השעתיים
הראשונות עברו על מי מנוחות. רכבים לא היו בשעות האלו, וגם
המ"מ המשועמם לא הצליח לתפוס אותנו בשבירת שמירה. ובעודי מפנטז
על הבית ועל איך שאני הולך להתפוצץ על האסלה, החלה אצלי לפתע
תנועת מעיים שהדחקתי את קיומה וכמעט שכחתי ממנה לחלוטין. לא
יכול להיות, אמרתי לעצמי. יכול גם יכול, ענתה לי הבטן. הבנתי
מיד את המצב וניתחתי את האפשרויות שעמדו בפני: להתאפק עוד חצי
יום, עד שאני אהיה בבית ולהסתכן בפגיעה ובנזק בלתי הפיך
לאיברים פנימיים; לשבור שמירה, לעזוב את הש.ג. בריצה לכיוון
השירותים המרוחקים ולהסתכן בריתוק לבסיס, או לבלוע את גאוותי,
לעשות במכנסיים ולסמוך על הספיגה של הטיטולים.

באותו רגע נזכרתי שהטיטולים לא עלי. ארזתי אותם בתיק עם שאר
הדברים לפני העלייה לשמירה, כדי לחסוך זמן אריזה בבוקר. היצצתי
בשעון. במצבים כאלה כל דקה קובעת. נשארו לי עוד חמישים ואחת
כאלה לסוף המשמרת. בחינה יותר מדוקדקת של הסיטואציה הביאה אותי
למסקנה הבלתי נמנעת: אין אופציות חלופיות, אין שום ברירה,
אלא... כמו שפוליקר שר: "זה הזמן זה היום זה הרגע..." ולא משנה
שעדיין לא יצא לי (אני אפסיק לציין את כפלי המשמעות. אומרים
כפלי משמעות או כפל משמעויות? לא משנה. בכל אופן, אני אפסיק
לציין אותם) לעשות בשטח פתוח. כשנפלה ההחלטה המכרעת הזו, צצה
בעייה חדשה. זה לא שביתנים של שין-גימלים צבאיים נהנים מאספקה
שוטפת של נייר טואלט. לא ולא. חברי לשמירה, שאי-השקט שלי הפריע
לו להירדם, הציע שאני אחפש תחלופה. עיתון למשל. הסתכלתי סביבי.
לא היה עיתון אחד לרפואה. הלחץ התחיל לבעבע יותר ויותר. סרקתי
את כל איזור הבוטקה ברדיוס של 30 מטר. שום דבר. הרס"ר הזה באמת
מקפיד כאן על הניקיון. עוד מבט חטוף לשעון. נותרו שלושים ותשע
דקות. הסריקה הרגלית לא תרמה, במילים עדינות, למצבי הרעוע גם
ככה. ובדיוק כשחזרתי לעמדה, הגיע רכב מנהלה. נתתי לו להיכנס,
פתחתי את הקלסר ורשמתי אותו לפי הנהלים בדף המתאים.

דקות מעטות אחר כך הגיע הרגע. כל אחד שהיה פעם בסיטואציה הזאת
יודע על הרגע. זוהי נקודת האל-חזור, ה- עכשיו-או-לעולם-לא.
השלב בו אין יותר מקום לכל התלבטות שהיא. הספיק מבט אחד לעבר
שותפי לשמירה, כדי שהוא יבין לאן היגעתי ובאיזה מצב אני נמצא.
אפשר להגיד הרבה על האינטליגנציה של האנשים האלה, או על תקשורת
בין גברים בכלל, אבל יש דברים שטבועים אצל כולנו כמו אינסטינקט
מולד. הוא הניד בראשו לסמן לי שזה בסדר מבחינתו, ולא שנייה אחת
מאוחר יותר כבר זינקתי אל מאחורי השיחים מתחת לעמוד החשמל
הסמוך, תוך שאני משליך מעליי את האפוד והחגור.

בירידת המשמר שאל הסמל התורן על אירועים חריגים במהלך השמירה.
אמרתי לו שלא היו כאלה. הוא עבר על כל הקלסר ושם לב שחסר משהו.
אמרתי לו שלא קיבלנו דפים לרשימת רכבים נכנסים, אבל רשמתי על
היד את היחיד שהגיע. הוא שיבח אותי על היוזמה והתושייה וצ'יפר
אותי ביציאה מוקדמת הבייתה.