בשקט, בשקט,
כשאף אחד לא שם לב, לא שומע או אפילו רואה,
יושבת במושב האחורי של הלב שלי,
רואה את כולם,
עצובים, כואבים,
אבל הם לא רואים אותי.

מכאן, מאיפה שאני יושבת,
לא תופשים הרבה.
במקום לדרוך על האדמה-
אנחנו מדלגים עליה,
במקום לבכות-
שותקים בזעקה.

ואני,
מביטה סביבי, החוצה
ולא מבינה.
מביטה פנימה...ופתאום אני רואה,
איך ללב שלי זולגת דמעה על הלחי,
דמעה אחת ודי-
דמעה אחת של רגש.