לא איכפת לך מאנשים קיימים, אותם לא תפגוש לעולם?", שאל אותי
אהרון. ישבנו בבית קפה ירושלמי, פניתי לבחורה שישבה בגפה
לידנו. השיחה ביננו קלחה באנגלית. דיברתי איתה על חיי
הפוליטיקה, והתפקידים שאני ממלא במימשל. "תגיד לה שנלך לרבוץ
בדשא, בין עצים ופרחים", יעץ לי אהרון בעברית. הבחורה אמרה:
"O.K. but later I've got to go. I dated with my sister".
המשכתי לזבל באוזניה בדשא, אהרון שלח לפתע את ידו אל עבר חזה.
הבחורה פלטה כשהיא מבועתת: "I've got to go, my sister is
waiting for my", אהרון חזר על המשפט כתוכי. עכשיו שלחתי אני
את ידי לעבר חזה, שוב אמרה הבחורה את המשפט אודות אחותה. עכשיו
חזרתי עליו אני. אהרון שלח את ידו אל בין רגליה, שוב ושוב
נשנה המחזה, עד שהצליחה ללכת.
נסענו אהרון, אני, ואחותו רחל לכנרת, ורבצנו בחוף. לפתע התעופף
לו פרפר, ונחת על רחל "פרפר, פרפר, פרח חן, רד נא מהר שב
עלי", קראתי ושלחתי ידי. "תוריד את הידיים מאחותי", זעף אהרון.
בדרכנו חזרה עברנו דרך בית שאן, אהרון האט והצביע על ביתו של
דוד לוי, שוטר שהיה מוצב שם התקרב אלינו: "מה רצונכם?". "אני
שמעתי רבות על השר דוד לוי, וברצוני לפגוש אותו", אמרתי. הכל
גיחכו.
-"תן לי את תעודת הזהות שלך!".
השוטר בדק בקשר, החזיר לי את התעודה ופקד: "תסתלקו מכאן מהר!".
"לא איכפת לך מאנשים קיימים, שלא תפגשי לעולם?", שאלתי את
רחל. |