פחד, פחד שמכרסם לך את כל החושים.
אחד אחרי השני, עד שאף אחד מהם לא נשאר.
עד שהדבר היחיד שאתה יכול לעשות זה להתבונן קדימה ולנשום
נשימות קטנות וקטועות, נשימות של על סף מוות.
מה לעשות? - אתה שואל את עצמך.
האם זה מלאך המוות שמתדפק על דלתי? תפתח הוא אומר! אך באין
מענה, אתה חושב לעצמך שאם תעצום עיניים, הרגע הזה פשוט יעבור,
יחלוף בלי חשש.
אולי תרצה? כמו בילדות, לשים שמיכה מעל הראש ולנגן בראש את
השיר מהקוסם מארץ עוץ, אולי זה יעזור, התבגרת כבר?!
עשרים שנה עברו ונשמתך מבקשת לעבור לגוף אחר.
מה אעשה? אתה שואל את עצמך, למה חטאתי, במה? אני עדיין צעיר,
עדיין ילד, למה זה מגיע לי.
בום בום, בום בום, הלב מתחיל לדפוק מהר, זה כמו צחוק הגורל
במתלווה על ידי תופים, בום בום, אולי לא ניתן לו את הספק
בניצחונו, אולי ניקח את מקור גאוותו, ממני הוא לא יקבל כלום,
לא רוצה, מה עשיתי?
לא ניתן לו את מבוקשו.
ארון, ארון גדול ממתכת, כדורים, צהובים, שחורים, אדומים, מים,
לשתות, לבלוע, לא לירוק.
לפני שיפתח את הדלת בעצמו וישים את ידו החיוורת על ליבי החלש,
לא ניתן לו, לא אתן, לאאאאא...
מהר, עייף, לרוץ, חלון פתוח, אה כן, חלון, לקפוץ, למות, לעוף,
כמו שחר שמאיר עץ, נץ שרק יצא מקינה של אימו, מתעוףף בפעם
הראשונה, אולי בפעם הבאה, יהיה טוב.