זה היה שבוע לאחר שנזרק.
שיערו השחור ירד בקבוצות ארוכות ומקלוניות במורד גופו הגבוה
והכחוש ועד למתניו, עיניו היו קרות ודומעות בכחול.
עיניו הכחולות דמעו וטיפות של דם נזרעו בתוך הלובן של עורו.

הוא נזרק, זה פשוט קרה.
הולך שולל, הוא רומה, ציפורניו חפרו בתוך הבשר הרך והשאירו
סימנים ששרדו גם שבוע לאחר מכן.
הגלדים ישבו שם כהים ובולטים מעל משטח היד. הוא שולח את ידיו
לגרד בהם ואף פעם לא מצליח לגעת. מסרבים להתקלף, מסרבים לדמם,
נצמדים אל גופו באותה תשוקה שהוא נצמד אל גוף הזכרון.

הוא ראה את ליבו פועם ואת הדם שנשפך עם כל פעימה. מסתכל בתשומת
לב דקדקנית כמעט לכל תזוזה, כל התכווצות. דומה שהלב אינו פועם
החוצה אלא פנימה, מנסה להתאיין עם כל פעימה, להתגמד. שטח פניו
מחורץ בפצעים ושריטות מהם פורץ דם עם כל פעימה. בהתכווצות
עיניו, הוא מצלם זאת.

כשפותחה התמונה, הכל כבר השתנה. הדמעות קפאו על עיניו ושכבת
הקרח הגנה על עיניו מהמראות. כל הרגש התאדה והוא נשאר בגופו
השקוף, כנציב.
המסע שערך אף הוא לא תועד. הוא חיפש את שברי הזכוכית שיתאימו
לעינו. רצה שיהיה בסיפור יותר דם, יותר שלג ויותר פיות. יותר
עיניים כחולות ויותר לבבות שקפאו. רצה ששמו יהיה יותר משלוש
אותיות, או פחות. אינו בטוח כבר האם רצונות אלה שייכים לו, או
לעצמם.

אט אט הוא מבין שהשם כבר צולק בו, על שלוש אותיותיו. הוא תופס
את מחלפותיו בידו ורסיס זכוכית באחרת, אונס אותו לחדור
לשיערות, אך השיערות מתפרדות למגעו, הגוש נבקע, וקאי נרתע:
השיער אינו מדמם.

הוא רוצה לעבור מטמורפוזה, לעשות זאת בעזרת זכוכיות, אך
הזכוכיות, בחודן, חודרות את הבשר וזרמים של כאב משלחים עצמם
בגופו. הוא נותן לדם להינגר עליהן ומדמה לראות חרכים נפערים,
בוצצים מתוך הזכוכית ולוגמים ממנו. אם ישתו מספיק, יסלח לו,
הוא חושב.

הוא עורם בידיו רסיסים ופולש בהן בשכמותיו, בחיבוק זכוכיתי. חש
דקירות קטנות חודרות את עורו ואת נחילי הדם הזעירים. הוא לא
מוציא אותן משם. ממשיך להרגיש את חודיהן השקופים בתוך ורידיו.
מתיר אותן לזרום עם הדם ומתמסר אל הזרם. הוא מצפה לזכוכיות
שיפרחו החוצה בצורת כנפיים, אך במקום כנפיו, נובטים פרחי דם.
בדימומו הוא חושב שעשה משהו לא כשורה, שהכנפיים התנפצו אל
תוכו.

הוא צייר תמונה, ידו טובלת בדם שנצבע סגול ואצבעותיו רצות על
פני הבד ומשרטטות את הצבע על פניו בדיוקן עצמי של קרחון
ופחמים. הוא צייר את עצמו כפי שהוא רוצה להיות, כפי שרצה למצוא
את עצמו: מושלם, קפוא, שחור וסגול, נוצץ וקפוא.
כשהסתכל על הציור, ראה בחורה. לא ידע מדוע, גם לא ידע מדוע היא
שבורה.
כשעבר מבטו אל המראה שמע דברים. הוא מסתכל אל תוך הצד האחר
ומוצא עצמו מביט בפנים כהות עם עור סדוק ועינים חומות עמוקות,
שנראה כמו מדממות עם דם ולא עם קרח. היא בוחנת את אמונתו,
דוברת אליו על עולמות אחרים ועל דבר שנקרא "מציאות", על דבר
שנקרא "ביחד".

הוא אינו מאמין לה. המראה התנפצה, רסיסיה חודרים אל תוך עיניו.
הוא לקח את השתל לתוך עצמו. הוא נופל בזכרונות של איבוד דם
ודימויים, נותן לעצמו להילקח בידיו של האחר. ידים אלו,
המגינות, החמות כל כך, נוגעות בו ללא רחמים. הוא אינו מבקש
אותן, אינו רוצה רחמים. הוא רוצה להתמסר אל הכאב, לפרוץ את
הזכוכית.

זה היה לפני המסע, לפני הניפוץ, הוא לא ידע. לא ידע שהוא יזרק,
לא ידע שאסור, שאסור לשחק בזכוכיות כי זכוכית זה כואב. זה היה
לפני החתכים ביד, לפני אימוץ הדימוי, לפני שהסתכל על קרחונים
וידע שהם חותכים, לפני שידע שהכניס לעצמו שברי מראה לעינים.

הוא מנתק אותה. הוא לא רוצה להאמין שהיא קיימת, הוא לא רוצה
להאמין. הוא רוצה להטמע אל תוך השממה הקרחונית, לאבד את עצמו,
להקפיא את הכאב.