הנחש הקדמון שחבוי היה בנבכיי יצא ממאורתו
מרים ראשו המשולש וקולו מפתה פתלתל
מכישני לתוך לבי -
מושכני החוצה מהגן הרוחי המלבלב שבניתי
בנחילי דם ודמעות...

וכעת,
ניגפות רגליי לעבר ישימון הררי צחיח  
שמיי נכבים עלי אט אט
ספקות מזדחלות מחוריהן לוחשות בהכרתי:
"אולי אין לך כוח להדביר את החיות שרובצות בתוכך?"
ואני מסלקם בהחלטיות נחושה:
"יש ויש בכוחי להדבירן, זה רק תלוי ברצוני, יש בעוזי, אך עדיין
איני מצליח"

כמוגלה בתוך לבי מתפשט התסכול
נספג לתוך דמי, לתוך נשמתי
צועדת לה כעת במרחבי ישימון
בתוך מצוקים ותהומות אפלים
לא נודעים בשום מפה

ואי שם במרחקים מבליחים כתמי אור זעירים
והשמיים מאפילים עלי, גוערים בחשכתם מטה
נצמדים לחולות וסלע
סוגרים עלי אט אט מכל הכיוונים,
רק שלא ישחירו לגמרי

אנא אבי,
תן לי הכוח להחזיק מעמד במלוא כאביי שכווים
בנפשי כברזל מלובן...
זהו המבחן האמיתי, לא לרחם על עצמי, לא לבכות
לא להתקומם
להכיר אחת ולתמיד במלוא מכות-ערכי
אפסותי

במלוא תעצומות ייסורי כיסופיי אזעק שוועתי
אליך
שתשיב אורך לשמיי, יאיר אפילת מדברי,
אשא עיניי באמונה לזכות שוב בחסד אהבתך -
ואתה, צופה עלי כאם אוהבת ללא גבול
כאב  
נותן לי ללחום בחיות האכזריות שבנפשי, ללחום ב"אני"
ובעולם שברא בתוכי,
בלהב כיסופיי ללחום חיי, להתחשל
ללמוד ענוות רוחי עמך,
לחזק אמונתי במלכותך הנסתרת - מלכותך הגנוזה בתוכי.

בעזרת אשתי-רעייתי הנפלאה שבחסדך זכיתי בה
נושיט יד בכנות ונמשיך בשבילנו יחדיו
מתוך נכונות אמיתית לרצות ולתת
למען התקדמותו ואושרו של השני

שלהבת אהבתך מתחילה לבעור בי -
כמה לשומרה בכל מאודי
לנשוב בה רוחי ללבותה
תתפשט תגאה תימלא לבי ולבה,
תצרף לבותינו ללב אוהב אחד
מלוא אהבתך האינחופית
בו.


                  במקור            21-25 . 6 . 2003