הגשם לא הפסיק להקיש על אדן החלון...
היא יושבת לה בחדר וחולמת על האביר על הסוס הלבן שיבוא ויגאל
אותה מהחיים המשעממים האלה...
שיקרא לה "נסיכה" ויאהב אותה עד אין קץ...
"מיכל" אמא קוראת וקוטעת את מחשבותיה
"מה"? היא מסננת.
"מישהו מחכה לך בדלת, תרדי"
"אוף..." היא חשבה לעצמה, למה תמיד באמצע החלומות מישהו חייב
להפריע?!
"אני יורדת" היא ענתה ותוך מספר שניות היא כבר הייתה בפתח
הדלת.
היא פתחה אותה ומולה עמדה רחל, אמה של חברתה הטובה יעל.
הפנים שלה היו עצובות ודמעות זלגו על לחייה...
"מה קרה"? שאלתי אותה בדאגה,
"יעל... היא... ב..." "איפה היא, מה קרה לה?!"
"היא ב...הדמעות לא הפסיקו וכשהיא אמרה "בבית חולים" גם אני
התחלתי לבכות...
"מה??!! יעל, יעל החברה שלי? שגדלתי איתה כל החיים בבית
חולים.
מה קרה לה?" שאלתי.
"היא נפ... נפטרה" ענתה לי רחל.
"לא! לא נכון! את משקרת!!!" השבתי לה בכעס...
"הלואי שזה היה כך, הלואי"...
"איפה היא? מי עשה לה את זה? מי הרג אותה?!" כל השאלות האלה
התרוצצו במוחי אבל מרוב הלם לא יכולתי להוציא מילה.
אמא הגיעה פתאום מהמטבח ושאלה "הכול בסדר"?, "מיכל, מה קרה?"
וכשלא עניתי היא שאלה "רחל, למה היא בוכה?"
"יעל מתה", היא ענתה...
אני כבר לא יכולתי לסבול עוד ועליתי לחדר, טרקתי את הדלת
ונזרקתי על המיטה, כבר לא שלטתי בדמעות שלי, שירדו והרטיבו את
הכרית
דפיקה בדלת, לא עניתי, עוד אחת, "מה אתם רוצים ממני? תעזבו
אותי בשקט!!!"
זאת הייתה אמא אבל לא הרשתי לה להכנס.
למחרת נשארתי בבית, לא יכולתי ללכת לביה"ס, ללכת ולראות את
המקום הריק של יעל מאחורי, לא יכולתי לסבול את זה...
שכבתי במיטה והרגשתי כל כך רע.
ככה זה נמשך, שבוע, שבועיים, עד שאמא כבר לא יכלה לסבול ואמרה
לי: "מיכל זה לא יכול להימשך כך, את חייבת לעבור הלאה, להשלים
עם זה..."
"להשלים עם זה? עם מה את רוצה שאני אשלים? שהחברה שלי מתה ואני
לא אראה אותה יותר בחיים!"
"את לא מבינה..."
"מה אני לא מבינה? את זו שלא מבינה, לא אותי, לא את המצב,ולא
כלום! איך את מעזה להגיד לי להשלים עם זה?!"
מיכל, היא המשיכה, "אני חושבת שכדאי שתלכי לפסיכולוג".
"את חושבת שאני משוגעת? את לא מ ב י נ ה?"
היא ראתה שאין טעם ויצאה מהחדר.
אחרי שבוע הלכתי לביה"ס... כולם הסתכלו עליי במבט של רחמים...
כאילו אני מסכנה וצריך לעזור לי...
כן, הלכתי לפסיכולוג, אני לא יכולה להכחיש את העובדה שזה לא
עזר בכלום, אבל לפחות הוצאתי את העצב שלי מהלב.
מאז, חלפה שנה, ואני כבר בכיתה י', יש לי חברות חדשות ואפילו
חבר.
אני כבר לא חולמת על "נסיכים" ו"ארמונות" אבל מדי פעם, כשעצוב
לי ואני מרגישה לבד
אני נזכרת ביעל, בחברות שלנו ובמה שהיא תמיד הייתה אומרת לי.
"מיכל, לא חשוב מה יקרה, תמיד אבל תמיד את תוכלי לסמוך עליי".
ואז אני מחייכת ומרגישה יותר טוב.
יעל והזיכרון שלה.
נותנים לי כוח להמשיך לחיות, לא להתייאש.
ולהאמין שיש עוד תקווה בעולם, יש עוד תקווה לדברים טובים.