זה היה יום חורף עצוב כזה, עצוב כמו כל הימים של החורף.
אני חשבתי שאולי יום אחד החורף יפסיק להיות עצוב, אבל כל שנה
הוא חזר וכל שנה הוא היה עצוב.
אני ישבתי בחדר שלי והעלים של עץ הצפצפה מבחוץ כל הזמן עשו רעש
על החלון הסגור. הרוח היתה כל כך חזקה שיכולתי כמעט להרגיש איך
היא נכנסת לי דרך האוזניים למוח ומקפיאה אותו. טיפות של גשם
הרטיבו את השמשה.
וחשבתי עליו. אני תמיד חשבתי עליו, כל הזמן. אני כל כך רציתי
להפסיק לחשוב עליו, אבל לא הצלחתי. אני היתי מסתכלת עליו
בהפסקות ושואלת את עצמי איך הוא יכול להיות הדבר הכי יפה
בעולם.
אבל לא היו לי תשובות.
וביום חורף העצוב הזה, שלא היתה בו אפילו קרן אחת, אחת! של
שמש, אני ישבתי בחדר שלי וכל הזמן בכיתי. אני בכיתי כי היה לי
עצוב, אבל בכיתי מעוד המון סיבות.
ואז התחלתי לחשוב. או לראות. או לדמיין,אני לא ממש יודעת. מולי
עמד איש קטן עם ידיים קטנות ושיער בצבע מדהים שאני אפילו לא
יכולה לתאר לכם אותו, כי אני ואתם בחיים לא ראינו צבע יותר
מדהים מהשיער הזה, והאיש הקטן הזה סיפר לי שאצלו, מאיפה שהוא
בא, אצלו רואים מה שאתה מרגיש. אמרתי לו שגם אצלינו אפשר
לראות. אבל הוא אמר שהוא לא מאמין לי ושאני לא יודעת בכלל על
מה אני מדברת. אז הסברתי לו שאני יכולה לראות על בנאדם אם הוא
כועס עלי, או אם הוא עצוב, או אם הוא שמח. אבל האיש הקטן עם
השיער היפה שתק כל הזמן ובסוף אמר לי בקול הכי מקסים ששמעתי -
"אצלינו ר ו א י ם מה שאתה מרגיש!!!"
ואז אני כבר לא הבנתי. אז לקחתי את כל הכוח שהיה לי אחרי הבכי
ההוא ושאלתי אותו "מה רואים כשמרגישים?" ואז האיש הקטן הזה
חייך חיוך של שביעות רצון, התיישב לידי על המיטה והסביר לי מה
רואים כשמרגישים. "אצלינו, כמישהו עצוב, הוא מיד הופך להיות
כחול. אבל כחול כהה כזה, לא כחול בהיר של מישהו מאוהב. את
מבינה?" הנהנתי בראשי למרות שהייתי מבולבלת נורא. "ואם מישהו
ממש שמח, הוא הופך להיות ירוק זוהר. וזה הצבע שאני הכי אוהב,
כי כשמישהו נהיה ירוק זוהר, אז אני יודע שהוא הכי שמח בעולם,
והירוק הזה כל כך יפה...את בכלל לא יודעת!!" באמת לא ידעתי.
"ואם מישהו מקנא אז הוא כתום, ואם הוא כועס הוא מיד נהיה בצבע
בורדו כהה מאוד, ואז אתה יודע שאסור לך להתקרב אליו." ישבתי
נדהמת. "וככה, אף אחד לא יכול לשקר לך, כי אתה תמיד יודע מה
כולם מרגישים!" הסתכלתי בתוך העיניים הקטנות שלו ושאלתי "אז
איך כולם ממשיכים להיות חברים?" בהתחלה הוא לא הבין את השאלה,
אבל אז הסברתי לו שבעולם שלנו, אנשים כל הזמן משקרים כדי שלא
יכעסו עליהם, או שלא יעלבו מהם, או כדי לא להביך את עצמם או
סתם כי הם רעים. ואז הוא סידר את החולצה הקטנה שלו ואת השיער
המדהים שלו, כיחכך בגרונו והסביר לי שזה בכלל לא זה. הוא אמר
לי שככה, כשאתה יכול לראות מה מישהו מרגיש, זה הכי טוב. כי אז
אתה לא צריך מילים. ואז הבנתי כל מה שהוא דיבר עליו. נזכרתי
כמה פעמים רציתי להגיד לאנשים שאני אוהבת כמה אני אוהבת אותם,
אבל לא יכולתי, כי לא היו לי מילים. נזכרתי כמה רציתי להסביר
לאנשים מה אני מרגישה כשאני מסתכלת עליו בהפסקות ושואלת את
עצמי איך הוא יכול להיות הדבר הכי יפה בעולם, אבל לא יכולתי,
כי אף פעם אי אפשר להגיד מה אתה מרגיש באמת, כי כל אחד מרגיש
משהו כל כך שונה. ואז הוא גם הוסיף, האיש הקטן הזה, שאפילו יש
גוונים שונים לכל רגש, ואז אתה יודע בדיוק-בדיוק מה המישהו הזה
מרגיש. אבל אז הוא סיפר לי את הדבר הכי עצוב בעולם. "האנשים
הלבנים" הוא לחש בשקט, שבקושי שמעתי. "האנשים הלבנים?" חזרתי
אחריו כמו תוכי. "כן, הלבנים. הם הגרועים מכולם, הם לא
אמיתיים." שוב התחלתי להתבלבל "הם מזוייפים! הם לא באמת
מרגישים דברים, אז הם תמיד נשארים לבנים. ובחיים לא תראי מישהו
מהם ירוק זוהר,  כי הם לא יודעים להיות באמת שמחים, וגם הם אף
פעם לא יהיו כחול בהיר, כי הם אף פעם לא מאוהבים ולא כלום. רק
לבנים, כל הזמן." שוב היו לי דמעות בעיניים, והאיש הקטן אמר
שאני מאוד כחולה, אפילו כחול כהה ממש, כמעט שחור. וכשהוא אמר
שחור הוא התכווץ במקומו והשפיל את המבט שלו, ואז לחש "שחור זה
הסוף." ניגבתי דמעה אחת שנפלה עליו כמעט והמשכתי להסתכל עליו.
"שחור זה הכל ביחד, שחור זה כשאתה מגיע לסוף של הסוף. ואז כל
מה שהרגשת בכל החיים שלך מתערבב כי הגוף והלב שלך כבר לא
יודעים מה להרגיש. וכשאני רואה מישהו שחור ברחוב, אני מיד
בורח, כי אני לא יכול לראות אנשים נגמרים. אני מיד נהיה מזה
שחור בעצמי, פעם כמעט נגמרתי רק בגלל זה." ואז, פתאום, סתם
ככה, פשוט חייכתי אליו. חייכתי ליצור המקסים והיפה הזה, שגרם
לי להבין הכל בכך שלא הבנתי כלום. ולשנייה אחת, כשהוא הפנה את
הגב שלו ועמד ללכת, יכולתי לראות שהוא ירוק זוהר, אבל ירוק
זוהר אמיתי, של שמחה אמיתית. וידעתי סופסוף. ידעתי מה רואים
כשמרגישים.