שתיים לפנות בוקר, החושך שחור כמו גיהנום. אני נכנסת לתא
השירותים הכי מואר במנהרה של הסאבווי.
הלילה אלים כמו השטן בעיר הארורה הזו. הוא עמוס אורות
מלאכותיים יהירים, אולם בסמטאות הצדדיות נגלה צבעו האמיתי, שם
הוא שחור כמו מוות, שם ראיתי הכל:
איש שולף אקדח מול איש אחר.
שני ילדים ישנים בתוך קופסת קרטון, תחת גגון קטן שבולט מהקיר.
אישה זקנה שכובה על ספסל: עטופת סחבות, רק פלומת שער אפורה
מבצבצת מתוך השק הכרוך סביב גופה. צינת הלילה לא גילתה אם היתה
חיה, באותה מידה יכלה למות והעולם לא היה מניד עפעף. מועדון
החשפנות 50 מטרים משם היה ממשיך להשמיע את אותה מוסיקה רועשת.
מפעם לפעם, כשאחת החשפניות יוצאת עם שחר מתוך אותו מועדון,
אורב לה מאחורי הדלת זר גדול מידות ומסריח מאלכוהול. הוא גורר
אותה בשערה אל תוך אותה סמטה לא רחוקה, וגוהר מעליה מיוזע:
''Shut up you fucking bitch or I'll kill you''
''You make me so fucking hard you damn bitch"
ואחר, הוא מגהק. בסוף הוא יחתוך אותה בסכין, או סתם ילך,
וניחוח המשקה והזעה לא יתנדף מעורה לעולם.
אלוהים לא ביקר בעיר הגדולה. לפעמים אני חושבת שהוא מת ביום בו
נולדה האפרוריות הזו, שאין לי מילים לתאר. פעמים אחרות אני
חושבת שאולי התנדפה שכינתו מבין אדי הפיח שפולטות המכוניות,
מבין אדי האלכוהול והתקוות הכוויות הנישאים מעלה מתוך
המועדונים, ועם מותו נולדה כאן אותה אפרוריות.
הבדידות איומה מכל בעיר הזו, כפי שפעם סברו אנשים שאלוהים צריך
להיות, היא נמצאת בכל:
בפניה של הנערה המתחמקת בשקט מן הדלת האחורית של מועדון
החשפנות עם זריחה. לבושה בבגדים גדולים פי כמה ממידותיה. היא
בת 15 אבל יש לה עיניים חסרות גיל או הבעה.
בענן הפיח והזוהמה המרחף מעל לכל ישות עצמאית. בגורדי השחקים
המפלחים את הרקיע בחוסר ענווה, בהמון אשר אינו מביט בעיניים.
אני סוגרת אחרי את דלת תא השירותים של הסאבווי. אסור לי לצאת,
וודאי אשן פה הלילה. אני נועלת את עצמי מבפנים.
אני מרימה את רגליי, שלא יראו שיש כאן אדם.
יחלפו עוד 3 או 4 שעות עד הזריחה, בטרם אוכל להרשות לעצמי
לצאת.
בראשי מהדהד צליל של שפה שהכרתי מזמן, ניגונה לא בא אל אוזני
כבר תקופה שאי אפשר למנות, נדמה כאילו חלפו חיים שלמים מאז
היתה שגורה בפי.
הדמעות הופכות לכדור בגרוני, אך הבדידות, כמו הורה קשוח, אינה
מתירה לי לבכות. היא הרי חלחלה אל תוכי כבר מזמן. כמו ישות
עצמאית היא שולטת גם בי, שולחת לי פקודות, ואני מבצעת. פני כבר
הפכו אפורים כמו העיר.
אני לא יכולה להרשות לעצמי להתגעגע אליך.
דמעה אחת מצליחה, באורך פלא, להתחמק מבעד לסוללת הסכרים, אני
חשה את המסלול החמים שהיא מפלסת לאט על עור לחיי. אני יודעת
שאני חיבת לבכות בשקט.
נכתב בפברואר 1999 |