אני אוהבת אותך. באמת. המון. כואב לי כשאני אומרת את זה כי זה
ממלא את כולי, כל שריר בגוף שלי מתנפח מרוב האהבה שלי אליך
ואני מתנפחת עוד ועוד עד שאני נראית כמו הבלונים האדומים
הענקיים האלה עם ה'איי לאב יו' שכתוב עליהם באדום חייכני. אני
מתגעגעת אליך, מתגעגעת אליך בעוצמה עזה יותר מהעוצמה שבה אני
מתגעגעת לתקופה שבה הייתי בריאה ומאושרת. ועצוב לי. עצוב לי כי
אתה רחוק ממני עכשיו, רחוק בגלל שאני לא יכולה לתפקד, או שבעצם
זה הפוך, אני כבר לא בטוחה.
העיניים האלה, הירוקות האלה עם הצהוב שרק מביטות באהבה
אינסופית ובולעות אותי בחיבה ובהערצה בכל פעם שמבטך נח עליי,
רודפות אחריי כעת בריצה מלטפת. אם רק הייתי יכולה לגמול אותך
ממני ואותי ממך, הייתי עושה את זה רק על מנת שאוכל לחוות את
הכל מההתחלה. את כל הריבים והצעקות והבכי שלי, ובסופו של דבר
גם שלך, הכאב החד שפילח לי את הלב בכל פעם שהייתי צריכה לומר
לך שלום, בייחוד בפעמים שהיו הפעם האחרונה. אני רוצה לחוות שוב
הכל רק על מנת להרגיש שוב את כל רגשות האהבה המתוקים הצפים בי
בזמן הגישושים הראשונים שלנו והשמחה הענקית שהתפרצה מתוכי בכל
אותן הפעמים המופלאות שבהן הכל הסתדר.
אני ישנה עם החולצה שלך שלקחתי לך ומכניסה לתוכי את הריח שלך
מהבקבוק הכחול שנתת לי ומרגישה כאילו אני רק צריכה להושיט את
היד ותהיה שם. אבל אתה לא שם ולא מופיע גם לאחר שאני עוצמת
עיניי ופוקחת אותן במהירות. ואני רוצה אותך לידי עכשיו, רוצה
להתכרבל בתוכך ולהסניף מתוכך את המתוק שאני אוהבת ולמות
בזרועותייך רק על מנת שלחזור לחיים באמצעות מגע שפתייך
הממכרות.
תאהב אותי. אני רק צריכה שתאהב אותי וכל עולמי יצבע בוורוד
מנצנץ. תאהב אותי.


לבנאדם היחיד שמסוגל לגרום לי להרגיש בכזאת עוצמה