אני כותב אלייך עכשיו, כי מסעי במחוזות לא-לי קרב עתה לקיצו.
אני כותב אלייך בפתחה של דרך חדשה-ישנה, הדרך אל אשר ידעתי
ואבד, דרך נודעת-לא נודעת, דרך מתעתעת, הדרך אלייך.

אני כותב אלייך עכשיו, משערי השאול, מפתח הגיהנום הפרטי שלי,
ואני - דורך לא דורך, הוזה לא נושם, סופר את הדקות, השנים,
השניות, רואה את הזמן בקמטי ידיי, בקמטי תמונתך, באורך
מילותיי, בקוצר נשמותיי.

דומה אני לרץ למרחקים ארוכים.
גומע את הזמן בריצתי, ועם כל צעד נשימותיי מתקצרות.
ברגעים הקשים, נדמה שכוחי לא עומד לי, ריאותיי מאיימות שלא
תעמודנה בנטל, ונראה שקו הסיום מעולם לא היה רחוק יותר, אז,
חוצה אני בעיני רוחי את קו הסיום, קו המטרה, בו אניף את ידיי,
בו אניף אותך בידיי, ונרוץ יחד, עד נשימתנו האחרונה.

ופתאום צלצול מבליח מבעד לאוויר הגיהנום הטחוב -
הקפה אחרונה!
האם אני מפתיע אותך?
האם שנתיים בעינייך עוד זמן רב הם? זמן רב מדי?
גם בעיניי.
ודאי, איבדתי את תחושת הזמן, כפי שחשבת -
שנתיים אינם הרבה בשבילי, גם לא חיים שלמים.
אני כבר לא נע בציר הזמן, אני והזמן נעים יחד, שלובי זרוע.
הוא נע איתי במעגלים, במהירותי הקבועה, בקצב צעדיי.
פיסיקאים יגידו שהזמן אינו חוזר לעולם לאותה נקודה (הלוואי
והיה חוזר לנקודה ההיא, מה היה קורה לו היה חוזר לשם?), ועם כל
סיבוב שאני משלים, אמנם מופיע קמט חדש בתמונתך (בכל זאת היא
ברורה לי כבאותו יום), אך הזמן שלי, נראה שלא מש ממקומו הקבוע,
בדיוק באותו מרחק מהמרכז, באותו מרחק ממך -
מרכז הכבד של חיי, השמש של חיי, הכח היחיד המניע אותי סביבו
במעגלים, בריצה הזו, ללא קהל, ללא חמצן.

מחכה לתשובתך.

הפתיע אותך מכתבי. האם לא חשבת שאכתוב לך לפני יציאתי לחופשי,
או שמא נתפסת לא מוכנה? מוקדם, את אומרת. מוקדם משחשבת, או
מוקדם מדי? האם ספרת את הימים בשבילי? (את זוכרת שהבטחתי שאני
לא אספור אותם? שאתן להם לעבור, לזרום מאליהם, וכך אאבד את
עצמי במרחב הזמן, אם לא אאבד את עצמי לדעת, ורוע הגורל יתפזר
על פני מרחב זמן כה גדול עד שלא ניתן יהיה לחוש בו ברגע בודד.
הבטנו יחד בלוח שנה וביקשתי, שתכתבי לי משפט אחד על כל יום
שיעבור. חמשת אלפים מאתיים ושנים עשר משפטים יהא עליי לקרא
בשובי, אם קיימת את הבטחתך).

אם ספרת את הימים, ודאי את יודעת שחדרי השאול הוזמנו לי לזמן
רב בהרבה, אך החרטה הכנה (וכיצד לא יאמינו לחרטה, אם האמינו
לעצם המעשה), התנהגותי הטובה ויכולותיי האינטלקטואליות
הבולטות, כפי שאמר כבוד השופט, מאפשרות לשלב אותי בתכנית
שיקום. אני נזכר בגיחוך כעת, ביום בו הובאה תכנית זו לפני,
ופטרתי בזלזול את הרעיון. שיקום ! הרי אין מה לשקם, לא איבדתי
דבר בכל הזמן הזה - הזמן אשר קפא, הקפיא אותי איתו, ושימר אותי
בתוכו ממש באותה התנוחה. לא איבדתי דבר למעט הזמן עצמו, ואת
הזמן איש לא ישיב לי, גם לא כבוד השופט.

אז היכתה בי המשמעות של כותרת התכנית "לשיקום אסירים מחוץ
לחומות". חמשת אלפים מאה ושישה עשר יום לא נקרתה בדרכי הזדמנות
לצאת מחומות אלה, והנה במחי טופס, אם רק יינתנו האישורים
הנדרשים, אוכל לעשות זאת - לתמיד. אין זו הלצה, אמרתי לעצמי
שוב ושוב על מנת להשתכנע. לפניי פרוש שביל הזהב המוביל אל
היציאה מהשאול, וכל שעליי לעשות הוא לפסוע בו. אני יודע מה את
חושבת עכשיו - גאוותי לא תיתן לי לקחת חנינה מעין זו, כבודי לא
ירשה לי לחזור אל ההתמודדות עם התקשורת צמאת הדם, עם אותן
השאלות הנוקבות שנשאלו, ואלו שעוד יעלו. תמיד אמרת שהכבוד הזה
עוד יהרוג אותי, שהגאווה תמיט עליי קלון. אינני יודע אם טעית,
או שמא דבריך היו בגדר נבואה שמגשימה את היפוכה, אולם ההסדר
כבר נעשה ואושר. השיקום יחל בעוד חודשיים. חודשיים ! האם את
מבינה זאת (אני מסרב להאמין), שישים יום עד שייפלו חומות
הגיהנום שלי, החומות אשר חצצו ביני לבין העולם עד שנשכח לגמרי
מזכרוני, עד שנמחק ממנו כל זכרון, והרי את יודעת שכשאני אומר
כל זכרון, כוונתי לכל זכרון פרט אלייך. ואני אעבור בשברי
החומות, אעמוד בפתח, ואחכה לך, שתקחי אותי לשערי גן העדן, גן
העדן שלך.
התבואי?

קראתי את מכתבך פעמים רבות. יותר נכון יהיה לאמר, שלא עשיתי
היום דבר פרט ללקרוא את מכתבך שוב ושוב - בתחילה מהמילים
הכתובות בדף, לאחר מכן משחזור זכרוני, אליו שיננתי כל מילה, כל
אות, כל פסיק חסר. והרי עתה, כאסיר לפני שחרור, יש לי זמן
למכביר לקרא, לשנן, לכתב. האם באמת לא הבנת מדוע נשתנה סגנון
כתיבתי? כמעט שירה, כינית את מכתבי ההוא, וכלום לא ידעת ששירה
נכתבת על ידי אנשים שאין ביכולתם לכתוב יותר? בניתי את המכתב
שורה אל שורה, בכל פעם שהיה לי רגע קצר של פרטיות, ואילו עתה,
כשכל יומי הוא זמן פנוי, כשאני זוכה לכבוד המפוקפק של אסיר
לפני שחרור, אני יכול להאריך בדבריי אלייך, ולהסביר את עצמי,
עד כמה שרק מאפשרת המילה הכתובה.

הקריאה החוזרת של מכתבך לא הבהירה לי את פשר השינוי הפתאומי.
מדוע שברת את הסכמתנו רבת השנים? הרי גם את יודעת, וודאי את
מבינה, שקורות חיי פה אינם משנים כהוא זה להמשך חיינו, מדוע אם
כן את מבקשת ממני עכשיו שאשלים לך מאורעות כל כך חסרי חשיבות?
וכיצד את מצפה שברגע אחד אספר על קורותיי על פני זמן כה רב?
ובמה את רוצה שאתמקד? במחשבותיי עלייך כל יום, כל היום? או
ביכולתי להסתדר, או לפחות לחיות גם בלעדייך? האם אני עומד כעת
למשפט בפנייך? האם גם את רוצה לגזור את דיני? או שמא הדין כבר
נגזר, ועליי לתת טיעונים להקלת העונש? והרי כבר עמדתי למשפט
אחד בשבילך, האם אינך חושבת שיהיה הוגן לחסוך ממני משפט נוסף?
האם הקרבן שהקרבתי בשבילך לא אומר בפני עצמו את כל מה שיש
להגיד?

שאלת במכתבך מה אני רוצה. ואילו אני חשבתי שברור לך מה אני
רוצה. אני רוצה הכל. לא, אדייק יותר. אני דורש הכל. בשם הנדר
שנדרת לי, בשם הצדק והמוסר. בשם האהבה. חתימתי על המסמך לא
שחררה אותך מהם. נתתי לך חופש מהתחייבותך החוקית כדי לא להקשות
עוד את חייך, כדי לאפשר לך לשמר את גחלת חייך הקרובה לכבות עד
לשובי, עד שאנשוף בה מלוא ראותיי ואבעיר אותה ללהבה העזה
שהיתה. אולם אלף חתימות על מסמכים לא יתירו אותך מהתחייבותך
המוסרית כלפיי, לא יתירו אותך מאהבתך אליי, מאהבתי אלייך.

על אף שאינני מבין את פשר הסקרנות, לא אמנע מלספק אותה בזמן
הנותר לי עד לשעת איסוף הדואר. אולם אינני יודע היכן להתחיל -
בעבר הרחוק, בהווה? בין כך ובין כך איני מבדיל ביניהם, וכל
שביכולתי לחשוב עליו הוא העתיד. והרי ממילא קצרה היריעה מלתאר
לך את כל ייסורי לאורך השנים. וודאי ידועים לך חלק מסיפורי
הכלא, חדרו אף מבעד לבועת חייך, מבעד למעטפת ההגנה שהקיפה אותך
כל חייך, זו שהבטחתי לשמר סביבך עד שהעולם יהיה כזה שנרצה
להביט בו כפי שהוא באמת. ואף כי אני זוכה לכבוד רב ("דוקטור"
הוא שמי השגור בפי כל), לא פטור אני מחובותיי כלפי האסירים
הותיקים, ואם חמש עשרה שנה נשמעות לך כותק רב, הרי קחי בחשבון
שישנם אסירים שמעמדם החברתי לא היה כזה שקיצר את תקופת עונשם.

חורף עכשיו, נדמה שפה הוא נמשך רוב השנה. הגשם כמעט שלא פוסק
בחוץ, רעש הגשם הניטח על המבנה מדיר ממני את מעט שעות שנתי
הרופפת גם ככה. מחשבתי נעה בין הפנים לחוץ, שנתי נעה בין החלום
למציאות, ואיבדתי את הבטחון ביכולתי להבדיל ביניהם. אני מריח
את ריח הקור, חש את הרטיבות על בשרי, מאבד את צלילות דעתי
לצלילות האוויר. יש האומרים שהחורף עצוב - מופסקים הטיולים
בחצר, מעטות שעות הביקור, ומעטים המבקרים אף יותר. הכל
מתלוננים על בדידות, מנסים לנחש מי הבא שיזכה לביקור, מי הבא
שיבקר. באשר אליי, היתום, כפי שמכנים אותי כאן בימי הביקור,
החורף מקל את בדידותי, את איתי כאן כתמיד, סגורה בין הכתלים.

רווחה שמועה שהסוהרים ממטירים מים במזרקת ענק כך שהחצר תיראה
גשומה מבעד לצהר הקט. כך ניתנת להם אמתלה לבטל את ה"סיבוב"
הנחשק כל כך, ולהאריך את שנת הצהריים שלהם. בשעות הצהריים
המוקדמות סבות כל השיחות בין האסירים על נושא אחד בלבד - מזג
האוויר. סיגריות מוחלפות בהתערבויות על עוצמת הגשם, ועל השאלה
אם תנתן לנו ההזדמנות לזכות במעט קרני שמש ואוויר צח. נראה
שאני היחיד, שמתערב בנקל כנגד הקבוצה, הלוא כזה אני, ועל ידי
כך אני אוגר באמתחתי סיגריות רבות. הרי את מכירה אותי, ויודעת
שלא התחלתי לעשן, אולם הן מתגלות כשימושיות מאד בעתות צרה
תכופות. נראה שאני היחיד שלא מפריע לו ביטול ה"סיבוב", הרי
חברים אין לי, לא היו לי וככל הנראה גם לא יהיו - את האדם
הראשון והאחרון בחיי. ובאשר לשמש והאוויר כדי להפיג את
חוורוני, הרי שנים שכלל אינני יודע איך אני נראה. מדי פעם אני
נאלץ להסתכל במראה סדוקה כדי לגלח את זיפיי המלבינים, אך איני
תופס כלל מיהו האדם הניבט אליי במראה. איני זוכר כיצד אני
נראה, ולמען האמת איני זוכר כבר כיצד נראיתי בהכנסי לפה. אני
אדם חסר צורה, אך אל תטעי - גם אם צורתי נשתנתה הרי מהותי אף
לא נסדקה. עליי לסיים, כדי שהמכתב יגיע אלייך עוד השבוע, לא
לפני שאחזור על השורה האחרונה - מהותי אף לא נסדקה. אני יודע
שאנחנו יכולים להמשיך מאותה הנקודה בדיוק, אני יודע שדבר לא
השתנה. אני מציע לך מסע בזמן, מסע מופלא יחד אל העבר, כפי
שהיה, כפי שרצינו שיהיה.

אנא קבלי את הצעתי.

מחכה בקוצר רוח לתשובתך.

נוכחותך כה חזקה במכתב, עד שאני חש אותה בתוך תאי, חש אותך בין
האותיות, בתוך המילים, משתכר מריחך על הדף הקצר, למה כל כך
קצר. והריח כה מוכר, המילים הן שלך, שלנו, אותן המילים, אך
הצירוף שלהן צורם לי, לא מובן, מנדנד אותי כעלה נידף בין ייאוש
ותקווה. ואני מחפש עוד משמעות בדבריך, מבקש להבין אותם לעמקם,
מנסה למצא מהיכן הגיעו, ולהיכן הם הולכים. ובטרם הבנתי, ובלי
שהסברת, הסתיים המכתב והותיר אותי רק עם בקשתך לספר לך עוד,
לספר עוד בשביל מה? אם נרצה, ומדוע שנרצה, אוכל לספר לך על חיי
בכלא עוד במשך שנים ארוכות, ולמה נשחית מילותינו עכשיו, ולמה
את מעלה על הכתב את התפל, כשעליך לכתוב רק מילה אחת קצרה, מילה
שלא מצאתי, גם אם לפעמים יכולתי לראות אותה בין השורות.

בינתיים, לא נותר לי אלא למלא את משאלתך, אוסיף עוד מספר
מילים, על אף שכתיבה מרובה מחלישה אותי, מערערת את יציבותי,
מקשה עליי את הנשימה. איך העברתי את הזמן, שאלת. האם יפליא
אותך לדעת שהזמן פה עובר עוד יותר מהר מהזמן הקודם? אך בקושי
הספקתי לקרא את כל הספרים שקיבלתי לתאי במעט שעות הפנאי שהיו
לי. וקראתי את מיטב סופרי העולם, מיטב ספרי העולם, מ"כל החיים
לפניו" עד ל"בעקבות הזמן האבוד", מ"המשפט" עד ל"מאה שנים של
בדידות", חמש עשרה שנים של בדידות, בניכוי התנהגות טובה.

ולמדתי עשרים ושתיים שפות. שש עשרה מתוכן לא מצאתי ולו אדם
בודד לדבר אותן איתו, אך מבטיחך שאני דובר אותן שוטף. כשלא היה
לי עם מי לדבר - דיברתי איתך. אמרתי לך את מה שאני כותב כעת
בכל שפה, כל יום מחדש. דמיינתי אותנו מטיילים סביב העולם, ובכל
מקום אני דובר בשבילך את שפת המקום, מבקש להוציא בשבילך את
העגבניות מהלזניה, מזיז קבוצה של תיירים יפנים משער הנצחון כדי
שאנחנו נוכל להצטלם, מוודא שבחדרנו במלון תהיה שמיכת פוך,
למרות שאוגוסט. את חושבת שיש עוד אדם בעולם שיודע להגיד שמיכת
פוך בעשרים ושתיים שפות?

ורציתי גם לכתוב. הוצאות הספרים התחרו על הזכות לפרסם את
האוטוביוגרפיה שלי. "רצח בדם כחול", רצתה לקרוא לו הראשונה.
"רצח צווארון לבן", הציעה השניה. "מאיגרא רמא לבירא עמיקתא",
הציעה הוצאת ספרי האיכות.  "האיש שהיה לו הכל", הציעה זו
הפופולרית. "האיש שאיבד את עולמו ברגע", הציעה הוצאת המשלים
וסיפורים עתירי מוסר השכל. ואילו אני חושש שאהיה האיש שאיבד את
עולמו בשני רגעים, בכל פעם בגלל אותה האישה.

האם תתני לזה לקרות?

קיבלתי את מכתבך, ואת תמונותיך, תמונותיכם. וכיצד את מצפה
שאגיב, הרי לנוכח תמונות אלה דבריי מתגמדים, חיי מתגמדים,
ונראה שכל מילה נוספת לא תהיה אלא שפיכת דיו לשווא. בכל זאת
אענה על שאלותיך, הרי מה שאותיר ללא מענה עתה, יוותר כך
לעולם.

מדוע לא כתבתי את הספר? התחלתי בכתיבתו, ואף בחרתי לו שם.
"גורל", אני רציתי לקרא לספרי, כשנזכרתי בדבריך עת הלכתי, על
גורלי. דברים מרגשים היו, ואני בכיתי בראשונה בחיי הבוגרים, לא
יודע אם בגלל הפרידה, בגלל ההבטחה הטמונה בדבריך או בגלל
שדיברת על גורלי, אך לא על גורלנו. האם זה היה רק גורלי? האם
ניתק הוא מגורלך ברגע בו התהפך? האם גורלות אלה, שהיו שזורים
זה בזה כתמנונים במעשה האהבה, ניתקו בעצמם, או שמא עמלת על
חיתוך הקשרים ביניהם? בסופו של דבר לא נמצאו בי הכוחות לכתוב
את האוטוביוגרפיה. אם יצא דבר שקר מפי אדם, מוטב שייצא רק פעם
אחת. ואת האמת, יודעת את היטב, הרי לא יכולתי לכתוב.

והאמת היא, שלא נזקקתי לכתיבה, וגם הקריאה, עליי לתקן את דבריי
מקודם, לא היא זו שהחזיקה אותי בכל השנים האלה. ואת יודעת שאת
ורק את החזקת אותי, החדרת לי קרן חיים אל תוך חלקת המוות הזו,
משכת אותי בחוזקה שלא אתרחק, שלא אשקע. ואולי ידעתי בתוכי שאין
סיכוי, ולא ייתכן, וודאי ידעתי שבשובי אלייך לא אשוב אל האישה
שהיית, אלא לאישה אחרת לגמרי, לא, לא לגמרי, לא אחרת, לאותה
אישה, חמש עשרה שנה אחרת, אך גם אם ידעתי שחיינו לא ישובו
להיות בדיוק כמו שהיו, הרי עדיין רצוני היחיד היה לחזור לחיות
איתך חיים כלשהם, שהרי חיים בלעדייך הם הם המוות.

ועליי לתקן דבר נוסף ממכתביי הקודמים (תמיד תהיתי על מה אדם
חושב לפני מותו, האין זה מגוחך דווקא לפני המוות לעסוק בתיקון
דבריי מן העבר?) - לא דייקתי כשאמרתי שלא ניתנה לי ההזדמנות
לצאת מכותלי הכלא בכל התקופה הזו. לפני כשנתיים הייתי זכאי
לחופשה ראשונה בבית. ואם את שואלת איזה בית, הלוא זאת שאלתי
אני עצמי. ולא רציתי להפר את הבטחתי לך, ולא רציתי ליצור איתך
קשר בטרם עת (אז לא ידעתי שהעת לא תבוא לעולם). ואולי נכון
יותר יהיה לומר, אם אמנה עצמי לרגע לשופט של עצמי, השופט
האחרון ששופט אותי בחיי, שחששתי מפנייך, פחדתי מתגובתך, ממראך,
מהמילה הראשונה, מהמבט בפנייך כשתראי אותי שוב. וכמה בזתי
לעצמי על שלא יכולתי לשאת את ההתמודדות, וכמה פעמים אמרתי
לעצמי שאין ממה לחשוש, עכשיו אני מבין, מבין את טעותי, מבין את
חששי.

והיום אני רואה טעות נוספת. הזמן אכן נע איתי במעגלים, וחוזר
לאותה נקודה, באותו המרחק מהמרכז. אך אין זו אותה נקודה ממש.
בעוד אני נע סביב למעגל במישור החיים שלי, הזמן נע סביב למעטפת
כדור, ואני רואה רק את היטלו עלי. וכפי שאין בכוחי לראות את
תנועתו של כדור הארץ סביב צירו, כן לא יכולתי לראות את סטייתו
של הזמן במימד הנוסף, האם סטיה היא המילה, הרי אין מדובר
בסטיה, אלא בהתהפכות סביב עצמו על גבי צירו מן הקצה אל הקצה,
הרי אין מדובר בסטיה, מדובר בנורמלי, כפי שאת אומרת, נורמלי,
המילה הזו אינה מרפה, תקועה במחשבתי, כאילו דבר ביחסינו היה אי
פעם מושתת על הנורמלי, כאילו אדם אחר יוכל אי פעם להבין.
ובהיותי בעולמי החד מימדי לא היה באפשרותי אלא לנחש את המתרחש
במימדים האחרים. וכפי שניבאת לא פעם, בא היום בו השכל והידע
שלי פעלו כנגדי, וכפי שהויזנברג לא יכול היה לנבא את תנועותיהם
של החלקיקים עד דיוק, כך כל כוחות המדע, הלוגיקה וההסתברות שכה
האמנתי בהם, הביאו אותי לניחוש כה רחוק את מקום המצאך.

רבות עד אינספור הפעמים בהן דמיינתי את יום יציאתי לחופשי,
היום בו תחכי לי באותה השמלה הירוקה, תאספי אותי בביואיק
השחורה שלא יכלת למכור, שהיית חייבת לשמור לי, וניסע חזרה
לביתנו. יום מיוחד זה אכן, יום שחרורי, יום מותי, על אף שהגיע
שבוע לפני המתוכנן. אם נגזר עליי להיות הגירסא המודרנית של
משה, הרי אני מקבל זאת בהכנעה. מצורפת תמונה, אולם מוטב שתזכרי
אותי כפי שהייתי קודם. אנא כתבי על המצבה - "מת כשגילה בפתחה
של הארץ המובטחת, ששעריה כבר נסגרו".