ככל שאני מרבה במילים הן רק מאבדות מערכן.
נמאס לי כבר לדבר! נמאס לי להגיד שנמאס!

עשית רושם של מיוחד באמת, אבל את האמת?!
זה כמו הכדור שלג שהולך וגדל מכל הסיפורים של הסבתא, ואתה באת
וניפצת אותו.
ולא סתם שעשית מעשה נוראי שכזה, לא יכולת להתאכזר יותר!
לא יודעת אם בקור לב זה נעשה,
אבל תחמנות בהחלט היתה פה.
בכלל לא בטוחה שבכוונה תחילה הכל קרה.
אבל להגיד שלא שמת לב, או לא התכונת, בלי שום היטל של ספק -
יהיה שקר!
כי אתה הוא שלימד אותי לקרוא בין השורות.
אתה זה שהסביר לי ואמר "לגזור ולהדביק על הקיר".
זה שהסביר לי ששום דבר לא בא בצורה ישירה, שאני אצטרך להבין את
הדברים בעצמי ולפעמים אפילו לנסות להסיר מעליי שמץ של פרנויה.
רק בשביל להיות מסוגלת להבין מעט את המציאות, בעצם להבין שלא
תמיד הכל נגדי.
זה שהסביר בעזרת (ציטוט) "דוגמא אמיתית".
דוגמא שלך ושלי...

אמרת שאומרים שהרע בך היא הישירות המופרזת.
ואמרת שאתה שונא להיות ישיר, תקן אותי אם אני טועה- אבל זו לא
סתירה!?
תקרא לי מזוכיסטית, אבל אהבתי את המשחקים שלך
הם היו מאתגרים, אך עם זאת קלים מדי, ברורים.
"הם" נתנו לי מוטיבציה להמשיך.
א-ת-ה נתת לי מוטיבציה להמשיך!!!

פעמים לא מעטות שקלתי לשכוח מהכל
אבל החלטתי שנמאס לי!
שנמאס לי שאני תמיד צריכה לשכוח!
החלטתי שהפעם-זה שלי!
לא סתם החלטתי, אתה קיבלת בשבילי את ההחלטה הזו.
כי זה לא רק אתה שנראית מיוחד.
זה כל המצב הזה שנראה מעט בדיוני בתחילה.
(והכל בעזרת הפרנויה התמידית וההמעטה העצמית).
מצב מיוחד שלא היתי רגילה אליו.
מצב שבו הכל הולך כמו שצריך, כמו שאני רוצה.
כלפי חוץ הראיתי פחדים וחששות מתמידים, כמובן שהם היו
אמיתיים.
אבל מבפנים, בנקודה הזו שאני לא יכולה לעבוד אפילו על עצמי
הפחדים נראו מזויפים, נראו כאילו ידעתי שהכל הולך כשורה .
והפחד הוא הרגל מגונה שעליי להפטר ממנו.
ניסיתי כל כך חזק לשקר לעצמי.
לשקר ולהגיד שכלום לא הולך כמו שצריך.
שקר לעצמי! לשקר לעצמי בשביל לא לעשות מזל רע!

בצורה הכי קיטשית ופלצנית -
כל נשימה שלי היתה בשבילך.

יכול להיות שנתתי יותר מדי יחס...?
או שזה פשוט לא היה הסוג הנכון...?
אולי ניסיתי יותר מדי להוכיח את עצמי...?
או שבכלל לא הצלחתי...?
יכול להיות שהיתי קלה מדי "להשגה"...?
כל כך הרבה שאלות... אבל על מי אני עובדת?!!
אולי בכלל לא היתי מטרה "להשגה"!

וזו בדיוק השאלה שמטרידה אותי יותר מכל
האם היתי רצויה או לא???
אם לא, אז למה גרמת לי לחשוב שכן?!?
הרמזים, כביכול, כבר הפכו לאמירה...
אם כן, אז מה השתנה?!?
מה עשיתי לא בסדר שגרם לך לשנות את דעתך?!?
איך הצלחתי גם הפעם לדפוק את הכל?!?

השיחות שניהלתי עם עצמי כל לילה.
המונולוגים שעברו לי בראש בליווי קבוע של הדמעות.
הימים שלא יכולתי להתרכז מתוך תהיה.
איפה אתה, מה אתה חושב, אתה חושב עלי?!,
מה אתה עושה, וחשוב-עם מי?!
אז הבנתי שזה לא מצב מיוחד.
הבנתי שזה בדיוק כמו כל חלק אחר של החיים שלי.
דפוק.
מסריח.
אבל אני לא מבינה איך אני אמורה לשכוח!
אני לא יכולה לשכוח!
זו מן פרשיה לא סגורה שתמיד תטריד אותי במחשבות.
הבנתי שזה עוד זיכרון כואב למגירה.
והזיכרון הזה הוא בר מזל.
כי הוא השליט, הגדול מכולם...