(אני כותבת את הקטע הבא בשבילי, ולכל קוראי במה מהמעוניינים
לחלוק ברגשותיה של חברה. אני איני כותבת את הקטע בהשראת אדם
ספציפי, אולם אני בטוחה שיהיו רבים שהוא נוגע בהם ישירות,
ואילו הייתי נותנת אותו בידם הם היו מבינים... אני כותבת אותו
להם בהתוודות כנה, אולם ברצון כנה שלא יקראו אותו, כי אני לא
מעוניינת לחשוף את מה שהם לא הצליחו להבין בעצמם עד היום.)



סוף סוף אני מתוודה בפניכם, אלו שאיכפת להם ממני,
אבל איכפת להם בעירבון מוגבל.

שמי אינו חשוב... גם לא גילי... חשוב רק הכאב הזה, זה שאני
כולאת בפנים בכל הכח כבר כמה שנים.

כואב לי מדי יום לקום בבוקר, לא כאב פיזי, אלא נפשי.
כואב לי להסתכל במראה ולראות פנים צעירות עם עיניים של זקנה,
ומבט שהמוות ניכר בו.
רע לי לנסות לחייך, כשאני יודעת שאין לי סיבה אחת אמיתית בשביל
מה.
ורע לי שאני כל כך צעירה, ועוד יותר מדי שנים עומדות בפניי
להצגת היחיד שקוראים לה החיים שלי, הצגה שבה אני עומדת עם
מסכה, ומשתדלת להציג אופטימיות שלא קיימת מאחורי הקלעים.

"למה את אף פעם לא מחייכת?", "העולם לא כל כך שחור כדי שתראי
ככה?", אתם צוחקים על חשבוני, אולי במחשבה שתגרמו לי לצחוק
מהבדיחה שלא הבנתי. אך ההערות שלכם לא נחוצות לי, אם עוד לא
הבנתם את זה לבדכם, כי אם לא שמתם לב, אני כבר לא מצליחה
להמשיך לחיות גם בלעדיהן.

ולא תודה, אבל אל תנסו להשתתף בצערי.
ועדיף שגם לא תנסו להסתכל על החיים מנקודת המבט שלי.
מבחינתי, אתם יכולים רק להתרחק ממני, ולהפסיק להכאיב לי יותר.


כעת אתם וודאי אומרים לעצמכם "הנה היא שוב מגזימה, כמו
תמיד...", אך אני יודעת שלא, והאמת שלי היא שנכונה לי ביותר.

אילו רק הייתם מבינים שלא היופי ולא החוכמה הם שחשובים לי
בחיים. ולכן לא היופי שלי, ובטח לא זה שאני חכמה יותר מחלקכם
הם שחשובים לי. אילו רק הייתם רואים שדרוש לי אותו מניע בסיסי
להתעורר בבוקר,
אותה שאיפה קטנה לעתיד,
אותו רצון לחיות,
אותה תקווה לאהבה.
את אלו אין לי, את ההכי חשובים בחיים הארורים הללו.
את אלו גם לעולם לא יהיו לי.
ואל תעיזו לומר לי שזה בגלל שאני צעירה, ואל תעיזו לומר לי שלא
נתתי לכך שום סיכוי. רק תקשיבו לי להתוודות האחת והיחידה הזו
שלי, ואולי תרגישו קצת ממה שאני מרגישה, חסרת אונים, בחיים כל
כך ריקניים.

לא פעם ישבתי בחברתכם ואתם טרחתם לדבר על עצמכם שעות, כשאני
מקשיבה, סופגת, ולומדת מניסיונכם. הקשבתי כשהייתם צריכים,
הייתי שם, וחייכתי, צחקתי, או הבעתי דעה, הכל בכנות ומהלב.
הייתי שלכם ובשבילכם. אך מדוע לא נשארתם לאחר שסיימתם לדבר
ושמעתם גם מילה משלי על החיים?

מדוע לבדיחות שלי הקשבתם, ולעקיצות הקטנות על חיי היום יום, אך
לא לצרות, ולא לבעיות שלי?  מדוע טרחתם לצייר לכם תמונה של
בחורה מסויימת שהיא איננה אני, אך אותי האמיתית ביטלתם?
אני רוצה להבין אחת ולתמיד, וברצינות, האם נראתי לכם כמו בידור
זול לשעות הפנאי? האם הייתי סתם כמו משחק קלפים?

אם כך זה היה, חבל שלא הזהרתם אותי קודם, חברות וחברים.  
כי הגיע הזמן, לעזאזל, ותפנימו את זה עמוק חברים, שתקלטו שאני
יותר מ"חברה עם אוזניים לשעת הצורך", ושאולי סתם במקרה אני גם
בן אדם שמנסה למצוא אפילו סיבה קטנה לחייך, וסיבה קטנה כדי
לעבור עוד יום, ואתם מונעים ממנו לעשות כך.

תבינו שמה שפשוט בעיניכם וכל כך ברור לגבי חייכם, לגבי כלל
איננו כזה, כי אני אפילו לא מרגישה כמו בן אדם, כבר שנים, וחבל
שמעולם לא טרחתם לנסות ולשאול לשלומי באמת, ומתוך כוונה לשפר
את המצב. חבל מאוד שאני הייתי חברה שלכם, אך לא להיפך...