הזקנה מהמסדרון בבית חולים נהריה עברה לפנימית ד' ברמב"ם. היא
שוכבת עכשיו על מיטה, עדיין במסדרון, גופה המצומק כאנדרטה
ארעית, מלווה את העוברים והשבים.

הציעו לה מיטה בחדר יפה שמשקיף לים, וגליו מתפצפצים אל שובר
הגלים. אך אופטימיות זהירה זו, המשולבת בשלווה ורוגע, הרתיעו
אותה, והיא ראתה בהם הבל הבלים. בכוחות אחרונים הניפה ידה אל
על והפליטה זעקה (וגם קצת קיא). הכל הבינו את שעל ליבה,
והשאירו אותה במסדרון. הרי ברור לכולם היה, שם מקומה.

קצת קשה לה לנשום כרגע, הריאות לא מה שהיו פעם. היא מנסה לנשום
ולנשוף, אבל החמצן, המניאק הקטן הזה, פשוט מסרב להיכנס לריאות.
אז היא רעבה, רעבה לאוויר. כל גופה מכווץ ומעוות, קצת בגלל
הארתריטיס, אבל גם כדי שהחמצן יכנס במינימום מאמץ.

הכי בא לה כרגע זה סנדוויץ' נקניק עם מיונז. היא נזכרת
שכשהילדים היו קטנים, וקצת מהרוטב של האפונה התערבב עם האורז,
והקטנצ'יק לא רצה לאכול, היא גערה בו - גם ככה בקיבה הכל
מתערבב!

הכל מתערבב. גם בשקית הזו שתלויה לידה, שמחוברת לצינור, שנכנס
לה לאף, הכל מעורבב. יש הכל, וזה בטח נורא בריא. וזה נכנס
לתוכה לעוס וחסר טעם. הדרך היחידה שמאפשרת לה לטעום את הדבר
הזה היא לתקוע גרעפס, מגעיל וריחני.
כמה שהיא מבינה את הקטנצי'ק שלה עכשיו.

דוקטור משהו בא לבדוק אותה, כבכל יום, מעיף מבט חטוף, בודק
שהיא עדיין נושמת (האם זה מבט של אכזבה על פניו?), וממשיך
הלאה.
מאז שהיא מתקשה בדיבור כולם חושבים שהיא משוגעת. אבל האמת היא,
שקצת נפוח שמה במיתרי הקול, ואין לה שום דבר מעניין לומר, וחוץ
מזה המלים כבר לא מתגלגלות לה על הלשון כמו פעם.
אז בשביל מה?

עדיף לבהות בעיניים עצומות בנקודות בזמן.
והיא אכן מפליגה בימות הזמן, והנה מולה תמונת נוף אירופית
עוצרת נשימה, ושם נאצים רעים צועקים בגרמנית, ולידה קשה
וארוכה, ויש גם חתונה, ושתי לוויות, ובית ספר, ועבודה, וחברות,
והתמונות באות והולכות, את חלקן היא מזהה, חלקן נשכח מזמן,
חלקן המציאה בזה הרגע.

והאינפוזיה הארורה הזו מגרדת נורא. ארבע פעמים ניקב אותה
דוקטור משהו (בעצם ידעה שהיה רק סטודנט), עד שמצא וריד ראוי
לשמו.  והיא רוצה לגרד, וצריכה לגרד, אך השרירים בני העוולה
מסרבים לנוע. ונמאס לה.

דמנטית, מתארים אותה הרופאים בינם לבין עצמם, בקול רם וללא
עכבות, והיא שומעת כל מילה.
דמנטית? נראה אותם מסתדרים עם העיקצוץ הבלתי נסבל הזה מבלי
להשתגע. או שורדים מחנה ריכוז נאצי. או מגדלים שלושה ילדים,
בעצם, ולהבדיל.

בקושי שפם בר מצווה יש לילדים האלה, וכבר הם מזריקים פה דברים
לוריד ומושלים בחיי אדם. אבסורד.
היא מתעוררת לרגע מהזיותיה והירהוריה, ופוקחת עיניים. האחות
מגיעה, כבכל בוקר, מודדת לה לחץ דם, משחקת קצת עם האינפוזיה,
מחליפה את השקית-של-מטרנה-לזקנות-גוססות, וממשיכה בדרכה.
בחדר הסמוך מישהו פתח חלון, והיא שומעת עתה את קולות הגלים.
והם מרגיעים, מסממים, מוסיקה ערבה לאוזנים ערלות, מלאות
הסתיידות, שעווה וסתם ליכלוך.

והים ממריץ, והוא מעורר, וליבה, זה שחלש כל כך, שבקושי דם
מסוגל להמריץ אל קצות אצבעותיה, אותו לב ממריץ את נפשה והיא
חשה התעלות. היא רוצה לשחות, ולרוץ, ולצחוק, ולעזאזל, גם סקס
היא רוצה, והרבה אם אפשר, והיא מסתכלת אנה ואנה, ומצד אחד רואה
קיר לבן, ומהצד השני קיר לבן נוסף, ומעליה תיקרה לבנה, והכל
לבן, צח כשלג ומחליא.

וגם היא חולה.
גם היא, אותה אנדרטה ארעית ששוכבת במסדרון, מתאימה כל כך
לתמונה המצטיירת, משתלבת כפסיפס במראה העוועים.
וליבה צונח.
והיא עוצמת עיניה.
ומבינה, שמכאן לא תצא לעולם.