בשעה שמונה וחצי צילצל השעון ואני קמתי ללא שהיות. בדרך כלל
אני מתעכב מספר דקות, מתהפך מצד אל צד, מתבונן בשעון וחוזר
לישון, מתכרבל בשמיכה, מחליט לאחר קצת, ועוד שלל פעולות
שבשיגרה, אך לא היום.
התלבשתי  ללא התלבטויות, שיניים, ידיים, קורנפלקס עם פירות
יבשים בחלב, כוס מיץ תפוזים בצד, נעליים. גם יום זה מיותר
משהו, אך בכל זאת יש בו איזשהו ייחוד. היום אקבל גושפנקא,
אישור רישמי, למה שבמוחי ידעתי, או חשבתי שידעתי מזה זמן מה.
התבוננתי בשעון - עשרים דקות לקח כל טקס ההכנות של הבוקר.
מרשים. בדרך כלל לאחר חצי שעה אני עדיין מתלבט אם לאכול
קורנפלקס עם חלב ואחר כך מיץ תפוזים, או שמא כדאי להתחיל במיץ
תפוזים שבעקבותיו קורנפלקס עם חלב. כמו שאמר פעם בחור בשם
ג'ונסון: knowing you're going to be hanged in the morning
focuses the mind beautifully.
כמה נכון.
את הדלת נעלתי, והפעם גם לא שכחתי דבר, אפילו לא את מפתחות
המכונית. התנעתי את הרכב בענייניות (ורק אני יודע כיצד אפשר
להתניע באופן לא ענייני) ויצאתי לכיוון בית החולים.
בכל מעברי החצייה שבהם נתקלתי נתתי זכות קדימה. אפילו לא נגעה
רגלם של הולכי הרגל על הכביש, כדרישת החוק, אפילו היו מספר
צעדים לפני הכביש - אפילו אז עצרתי. מבטים חשודים ליוו אותי כל
אימת שעצרתי בפתאומיות לטובת איזו גברת שהיתה במרחק שתי פסיעות
מן הכביש. אדם אחד הנהנן לי בראשו. הינהנתי בחזרה. נראה שהולכי
הרגל התמימים לא האמינו למראה נהג שפשוט נותן להם לעבור. אולי
ציפו שאני אדרוס אותם בעוד הם פוסעים.
הרופאים בבית החולים הציפו אותי בשלל מכשירים. הם לקחו לי דם,
רוק, שתן, ואפילו קצת חרא - אתה אף פעם לא יכול להיות בטוח
לגמרי בלי קצת חרא. רנטגן, MRI, CT - הכל עשיתי. האמת היא
שהרגשתי קצת לא נעים. עליתי למערכת הבריאות די הרבה כסף, וכל
זה על חשבון הזקנה ששוכבת במסדרון. לאחר שעות של התרוצצויות,
התקרב אלי הרופא המטפל.
"אולי כדאי שנלך לדבר בחדר שלי"
"יש שם קפה?"
"אממ...כן"
הוא נראה קצת מופתע. בדיעבד אני חושב שהוא ציפה לתגובה בסגנון
"מה? למה? מה קרה דוקטור? אתה מלחיץ אותי!", והוא כבר התכונן
להשיב תשובה בסגנון "בוא ניכנס לחדר, נשב, נדבר" בקול רגוע
ובוטח. אבל האמת היא שרציתי קפה. ממש מייבשים כל התורים האלה ל
MRI.
התיישבתי על אחד הכיסאות, אני חושב שזה לא היה הכיסא שלו,
וחיכיתי שהוא יתחיל לדבר. ראיתי שלא ממש יוצא לו, אז בינתיים
החלטתי להכין קפה.
"יאללה דוקטור, דבר"
"אתה מעדיף אולי שיהיה איתך מישהו? אולי תרצה שנקרא להורים או
לחבר קרוב?"
"לא לא, זה בסדר, אתה יכול לדבר"
"תראה... התוצאות של הבדיקות שעשינו לך הגיעו"
"הגיע הזמן באמת, חיכיתי שעתיים. איכפת לך שאני מכין קפה בזמן
שאתה מדבר?"
"קפה? אה, לא. אז כמו שאמרתי, בחנו את התוצאות בצורה קפדנית...
אפילו הזמנתי כמה רופאים ידועי שם כדי שיתנו חוות דעת נוספת"
"ידועי שם, מה אתה אומר... כמה סוכר?"
"מה?"
"לקפה, כמה סוכר?"
"אה, שתיים. בכל אופן, לצערי חוות הדעת של הרופאים שהסתכלו על
הבדיקות וכן חוות הדעת שלי מראות שכאבי הראש התכופים שלך
והסחרחורות הם לא תופעה חולפת. למעשה, גם הם וגם אני סבורים
שהסימפטומים שאתה מראה כנראה נובעים מגידול במוח"
"בעסה, הא? ומה הסיכויים להרפא מזה?" התשובה כמובן היתה כבר
ידועה לי, אבל לא רציתי להפגין אדישות או חוסר עניין. הוא בחור
טוב הרופא הזה. גם די טוב בעבודתו, למרות נסיונותיו המגושמים
לבשר לאדם שהוא עומד למות.
"לצערי זה גידול ממאיר, ופירושו של דבר שהוא כנראה שלח גרורות
לכל חלקי מוחך. לצערי לא ידוע על כל טיפול לסוג כזה של סרטן"
בינתיים כבר הספקתי להכין שתי כוסות קפה עם שתיים סוכר,
והתיישבתי על הכיסא. הרופא הנכבד מיהר לשבת גם כן.
"אתה רוצה שאני אשאיר אותך לבד בחדר לזמן מה?"
"לא, לא במיוחד דוקטור. יש עוד משהו שרצית לומר לי?"
"לא, זה הכל. אתה בטוח שאתה בסדר?"
"כן, אני פשוט צריך זמן כדי... לספוג את הכל" מסכן, לא יכולתי
להשאיר אותו כך סתם בחדר. זה עלול להרוס לו את כל היום.
"אני מבין", אמר במבט סימפטי, ודי היה לי בכך.
אח, קפה משובח. לא יודע איזה סוג, כי הוא היה בתוך כלי מפלסטיק
רב פעמי שכזה, אבל הארומה...
לקחתי כמה לגימות, שבמהלכן השתררה שתיקה בחדר.
"טוב", אמרתי כשראיתי את גרגירי הקפה בתחתית הכוס, "אז נהיה
בקשר דוקטור?"
"כן, כמובן, אנחנו נהיה בקשר"
ואז הוא התקרב אלי, שם את שתי ידיו על כתפי, ואמר "תהיה חזק".
אח, איזה גראנד פינאלה.
בדרכי החוצה מחדרו הוא עצר אותי לרגע.
"יש לי רק שאלה אחת"
"בבקשה"
"זו לא הפעם הראשונה שאני מבשר לחולים סופניים על מצבם,
ונתקלתי כבר בשלל תגובות, אבל תמיד אחת השאלות הראשונות
ששואלים אותי היא - 'דוקטור, כמה זמן נשאר לי'. אני לא רוצה
שתבין אותי לא נכון, אבל אתה לא רוצה לדעת כמה זמן נשאר לך?"
סוף סוף שאלה אמיתית. חסרת גינונים. בלי רגשנות מיותרת, בלי
מבטים עצובים מזוייפים ולא מזוייפים. הוא שואל כי הוא באמת
רוצה לדעת. וכששואלים אותי שאלה כנה אני משתדל לענות. חיוך
נסוך על פני כשאמרתי לו, שכל זמן שהוא יאמר לי יהיה מאוחר
מדי.
וזה העניין, בעצם.
זה זמן רב שאני חש ריקנות חובקת-כל בחיי. קשה לתאר אותה בדיוק,
אך בכל פעם שאני מנסה עולה במוחי דמותה של רצועה דמויית הסיפרה
שמונה, אשר נלחצת ומועכת כל דבר שנמצא בתוך עיגוליה, כולל
אותי. אני לא יודע מה לחשוב, ואני לא כל כך יודע לדבר עם
אנשים. מה הם רוצים בכלל, לעזאזל? מחשבותי נעות בספקטרום נפלא
של גווני שחור ולבן, שבקצהו האחד הכלום ובצידו השני חוכמת
הפילוסופים. אך מעל כולם מרחף צילה המאיים של אי הנוחות. חישבו
על מכנסיים מציקות במיוחד שחלקם האחורי תקוע קלות בין פלחי
הישבן, ועקב הנסיבות אתם מסתובבים איתם במשך כל היום. חישבו על
אבן בין אצבעות הרגל, בעודכם נועלים נעל. עתה חישבו על אבן כזו
שתקועה שם במשך שנים. דמיינו גירוד שאינו מרפה בצידו הפנימי של
הנחיר, בעודכם מרצים לפני כיתה שלמה. את הגירוד הזה תצטרכו
לשאת על גבכם הרבה אחרי שתיגמר ההרצאה, ואתם תלכו לשירותים,
תסתגרו בתא ותגרדו כאחוזי אמוק. עתה חישבו על שילוב כל שלושת
אלה בבת אחת, וזו תחושתי. כאילו קפל של מוחי תקוע בין קרומיו,
כאילו אבן קטנה תקועה בין רקמות החיבור של נפשי, כאילו גירוד
עמום שוכן עם מחשבותי, ורק בעזרת מזלג ארך-שיניים אפשר יהיה
לפלות משם את הפגע הרע.
ומה עדיף? הזמזום הבלתי פוסק של אי הנוחות או שמא הרוגע
והשלווה שבחוסר ההכרה?
עם השנים החלתי לייחל למותי. בתחילה מבלי דעת, הרהרתי באפשרות
הנפלאה של חוסר ההכרה ושל האפשרות לא לחוש דבר. עם הזמן נקבתי
בדבר עצמו, ובהתחשב בנטייתה המולדת של משפחתי לאריכות ימים,
התעצבתי מעט אל ליבי.
אך עם הזמן הגיעו כאבי ראש, סתם כך באמצע היום. נהגתי לקום מעל
המיטה, או ללכת במסדרון, והנה משום מקום מגיח לו כאב ראש מפלח.
מן הפנים אל החוץ כיוונו, והוא נע בקוים ישרים. התחיל במרכז
והתקדם בקו משונן כלפי האונה הימנית. כאשר נבדקתי נוכחתי לדעת
שצילום ה CT הראה בבירור שמקור הגידול דווקא בצד שמאל, ללמדך
ששום דבר בעולם זה של חצאי אמיתות אינו מדוייק, לרבות מיכשור
רפואי. במסלולו עבר דרך עולם ומלואו, דרך מראות של תוכיים
אדומי-נוצה המקלסים בקשטיליאנית, דרך ניחוחות של ריחות הדרים
ודרך טעמו של עסיס הניגר על סנטרה של עלמה יפהפיה, כליל
השלמות. כך קרה שעיתים תקפני כאב כאשר עלה בי זיכרון שלא
מהעולם הזה על יערות העד של ברזיל, או בעת שעלה באפי ריחו של
תפוז, או כאשר שגיתי בחזיונות על אשת חלומותי שלעולם לא תהיה.
לאחר כאבי הראש זחלה לאיטה השיכחה הריגעית, ונתנה הופעה
מסחררת. ראשית קרה שעליתי להביא דבר מה מחדרי, ובאמצע הדרך לא
זכרתי מהו. עצרתי במקום וניסיתי להיזכר. קשה לאתר שביב זיכרון
אחד מתוך ים הזיכרונות המצוי. אולם די לו בזיכרון אחד העולה
משום מקום וים של מראות וניחוחות מציף ומפיל מהרגליים. עוד
דקות מספר השתהיתי בנסיון להיזכר לשם מה עליתי, עד אשר שכחתי
במה רציתי להיזכר, ולא הצלחתי בשום אופן להבין מדוע זה אני
יושב דקות כה ארוכות על המדרגות. במשך היום אזכר שוב באותו דבר
מה, ואזדרז להביאו, על מנת שלא לשכוח אודותיו בשנית. עם הזמן
נוספה לשיכחה הריגעית גם שיכחה של מלים. על קצה לשוני עמדה
יותר מפעם אחת מילה, פשוטה ככל שתהיה, ולא עלה בידי לזכור
אותה. אפילו נברתי בעמוקים שבתאי זכרוני, אפילו פרמתי אחד לאחד
את כל זיכרונות הינקות, בהם הצבעתי על חפצים וקראתי להם בשמם,
לא נמצאה. שעות אחר כך, בעודי שרוי מול מקרן הטלוויזיה, וקרניו
מחממות את גופי וצולות את מוחי, היה מבליח זיכרון עמום של המלה
והייתי זועק את שמה אל חלל החדר.
לאחר מכן הייתי מאבד דברים. מחפש אחר המפתחות ולא מוצא. דף
נייר, אשר לפני דקות מועטות נרשם עליו מספר טלפון, כאילו התמזג
עם פסיו המחוספסים של השולחן ונעלם מן העין. דברים שאוחסנו
בקפידה בעבר הרחוק אין עוד סיכוי למצוא, ואין גם טעם לנסות. עם
זאת, תמיד ייתכן שבחיפוש אחר חפץ יצוץ חפץ אחר, אשר חיפשתי
אותו לפני שבוע, כאשר היה זה מקרה חירום, אבל איכשהו הסתדרתי
בלעדיו.
וכל אשר סביבי ניסו להניא אותי מהתנהגות נפסדת זו, כאילו בכלל
היה הדבר נתון להחלטתי. ואני, מה אוכל לומר שיוכל לסבר את
האוזן? רוב הזמן שתקתי. מדי פעם אמרתי האמת, מדי פעם הערה
מתחכמת, אך כמובן זה לא שינה דבר. ומדוע שישנה? ישנם דברים,
אשר מן הראוי שיקרו.
התעלפויות קלות היו הבאות בתור. עיתים הייתי יושב בזמן ההרצאה
בכיתה, משתדל בכל מאודי להאזין, והנה לפתע התעוררתי, ונותרו אך
חמש דקות לסיום השיעור. לאן נעלמה לה חצי שעה? מה עשו איתה
הגוזלים? על אלה לא ידעתי לענות. עיתים הייתי מאבד את הכרתי
בזמן ההמתנה בתור לרופא, או בזמן נסיעה ארוכה באוטובוס. למדתי
לאהוב רגעים אלה, בהם לא הטרידה אותי אבן הנגף של רוחי, בהם לא
חשתי אי-נוחות ממוחי, הנאחז בין קפלי קרומיו, ואינו משתחרר.
בערך בתקופה זו עלתה במוחי האפשרות שיש יותר לבעייתי מעלפונות
ושכחה רגעית. סטודנט צעיר לרפואה הייתי, כך שהיו בכוחי יותר
כלים כדי לבחון אפשרות זו. ואכן, יום אחד בהיר, בעודי מעיין
באחד הספרים הרבים ששומה עלינו לדעת על בוריים, נתקלתי בפרק
הדן בסימפטומים מהם סבלתי. אפשרות אחת שהוצעה לסדרת סימפטומים
זו היתה אהבה נכזבת לאישה שמוצאה אירופי. אפשרות אחרת היתה
דלקת מעיים קשה, אשר התאפיינה בפגיעה מוחית בת תיקון. האפשרות
השלישית היתה תהליך סרטני המתפתח במוח. כיוון שאינני יודע אהבה
מה היא, וכיוון שבני מעי מתפקדים כהרגלם, נטיתי לכיוון האפשרות
השלישית. אך מעל לכל אלה, הרי ידעתי. כבר קודם, כבר קודם
ידעתי.
את החדשות קיבלתי בשלווה יחסית, אולי אפילו תחושת הקלה. סוף
סוף פתרון לסיבלי נראה באופק, והוא יותר מהיר מכפי שציפיתי. לא
עוד עלפונות, שיכחה, ואי נוחות טורדנית, ריקנות שאין לה תקנה,
אומללות שאינה מרפה. שמח וטוב לב, החזרתי את הספר למדף והמשכתי
בשיגרת יומי. גם את לימודי לא עזבתי, וגם הליכתי לרופא התמהמה,
שכן מה כבר ישנו ימים מספר לאדם שגורלו פתוח בפניו כספר?

בסוף השנה החלתי בסדרת הבדיקות אצל אותו רופא חביב, ושבוע אחר
כך, כאשר קמתי בסדר מופתי בדרכי לבית החולים, הודיע לי את
שידעתי זה לא מכבר.
יצאתי מחדרו, יצאתי את המחלקה, יצאתי את הבניין, ונכנסתי
לאוטו. יום אביבי היה בחוץ. בדרכי הביתה לא יכולתי שלא להבחין
בכל גווני הירוק שצבעו את צידי הדרך. נקודות נקודות של פרחים
קישטו את הירוק והפכו אותו למרבד רב-קסם. אנשים נחמדים בירכוני
לשלום, ועתה לא היו כה חשדניים בעודי עוצר בכל מעבר חצייה שרק
מצאתי. אני תוהה אם תמיד היה העולם כזה, או שמא השתנה ברגע שבו
פסק הרופא את דברו. אני מניח שזה לא משנה, שהרי בין כך ובין
כך, זמני קצוב.

נובמבר 2000