הסתכלתי עליה, לא הצלחתי להרפות. אלוהים, היא כל כך יפה. אני
לא יודע איך יכולתי להיות כל כך עיוור עד היום. היא כל כך יפה,
ומאושרת. היא באמת מאושרת. כשהיא מסתכלת עליו עיניה נוצצות,
כשהיא מנשקת אותו, כולה קורנת.

היום זה אחד הימים החשובים שלה, היא בת שמונה-עשרה. לפני כמה
שעות, בשיעור ספרות, הוא נכנס לכיתה. בידו האחת פרחים, בשניה
שניים עשר בלוני הליום. כל הכיתה מסתכלת, אני מהופנט. היא -
מאושרת. היא באמת מאושרת. מופתעת ורועדת היא מתנצלת בפני המורה
על ההפרעה בשיעור וקמה אליו, מחבקת אותו כל כך חזק. גם אותי
היא היתה מחבקת ככה. לא שכחתי.
היא נותנת לו נשיקה על הפה, וברקע קריאות ה"אווו" של הכיתה.
אני שונא אותו.
למה מול העיניים שלי?

"עידן, אם יהיה לי חבר תתרחק ממני?" היא שאלה אותי פעם. לא
רציתי, אבל ידעתי שזה רק יעשה לה רע. ידעתי בדיוק עד כמה זה
מפריע למערכת יחסים, ידיד או ידידה טובים. אמרתי לה שלא,
שאנחנו "לנצח" כמו שהיא תמיד אמרה, אבל עמוק בלב ידעתי שזה
לא יהיה ככה. אני לא  אוכל להיות איתה כמו עכשיו כשיהיה לה
מישהו, והיא, בטח שלא תוכל להיות איתי ככה. היא כבר לא תוכל
לחבק אותי כל כך חזק, לנשק אותי על כל הפנים ולצאת איתי
לסיבובים באוטו כל ערב. הכל יגמר. אבל היא לא הבינה את זה, אז
נתתי לה לשמוע את מה שהיא רצתה.
אבל צדקתי, ידעתי שזה מה שיקרה, וזה קרה. הוא הגיע, הוא נכנס
לה לחיים וככה פתאום היא שכחה. היא שכחה את כל ההבטחות, כל
ה"לנצחים" שהיא אמרה, כל השבועות שלנו.
אחים לנצח, הא?

"עם איזה חייל יש לנו הכבוד?" המורה שאלה את הבנזונה.
"אני גולן, החבר של לירון." הוא חייך בחיוך המושלם שלו.
ואני רציתי להרוג אותו, באמת. כי הוא לא יודע והוא גם לא יידע
שהיא היתה שלי לפניו. הרבה לפניו.
כבר ראיתי את עצמי קם, ומול כל הכיתה מביא לו אגרוף לפנים
ובעיטה. אבל היא תשנא אותי, אני יודע.
"תשאר!" הפצירה בו המורה. הוא היסס לשניה. בבקשה תלך, חשבתי
לעצמי. אני לא יכול לסבול את הנוכחות שלך. אבל היא, "המלאכית
שלו", הסתכלה בו בעיניים מלאות תקווה. "בבקשה?" לחשה לו. והוא
הרי לא יכול לעמוד בפני הקסם שלה, והוא נשאר. התיישב לידה, ליד
לירוני שלי. כל השיעור החזיק לה את היד וליטף אותה, ואני
הרגשתי שאני עומד להתפוצץ. רציתי פשוט לברוח מהכיתה הזאת וללכת
הביתה, אבל לא יכולתי. לא רציתי שהיא תראה. נגמר השיעור, כולם
קמים ומתחילים לצאת מהכיתה. והם נשארים להם, כאילו כלום לא
קרה. והבנזונה, הוא מלטף לה את הפנים. והוא לוחש לה מילים
יפות, אלוהים, היא היתה שלי לפניו. והוא מנשק אותה... והלב
שלי, הצילו! בא לי למות בו במקום. אבל מבחוץ אני חזק, מנסה
להראות שאני לא שם פס ולא אכפת לי מהילדה הזאת.
ידידה הכי טובה הא? רק כשלבד לה.

אני זוכר את הרגע שאני הייתי הוא. לא בדיוק הייתי הוא, אני
מתכוון... אני זוכר את הרגע שהיא נישקה אותי גם. לפניו. היינו
אצלה בחדר, היא שכבה מעלי. ליטפתי אותה, השיער שלה היה ממש
נעים. דיברנו על אהבה, על אהבת אמת. אמרתי לה שיום יבוא והיא
תמצא את האהבה האמיתית שלה. שהיא נסיכה, ומגיע לה הטוב
ביותר."יום יבוא ואת תנשקי מישהו שלא ישאר צפרדע, הוא יהפוך
לנסיך." ואז, היא הסתכלה לי בעיניים. "באמת?" "באמת!" עניתי
לה. "שבועה של אח!" ואז היא עצמה את עיניה והתקרבה אלי. היא
נישקה אותי, ואני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. זה היה הכי מוזר
שיש, היא היתה כמו אחות בשבילי. אבל נישקתי אותה חזרה. "רק
בדקתי." היא אמרה לי בחיוך כשניתקה שפתיה משפתיי. "נו ומה את
אומרת..?" צחקתי. "לא הפכת לנסיך, היית נסיך מלכתחילה." היא
חייכה. וידעתי, ידעתי שאני והיא זה פשוט משהו שלעולם לא יקרה.

"יאללה את באה?" הוא החזיק לה את היד. הם יצאו מהכיתה עם
הפרחים, והבלונים. מה איתי, לירון? ככה שכחת אותי? אפילו לא
אמרה שלום.

בערב, הרמתי אליה צילצול.
"מזל טוב לירוני." כמה זמן לא קראתי לה ככה.
היא אמרה תודה רבה, ושאלה לשלומי. ידעתי שלא באמת אכפת לה. היא
סתם ניסתה להיות נחמדה.
"תגידי בא לך לבוא איתי לסיבוב? נשב חצי שעה איפשהו לכבוד
היומולדת שלך?"
היא דממה. נו תעני כבר, מה יש לך?
"עידן, אני לא ממש יכולה... גולן אוסף אותי עוד חצי שעה ואחרי
זה אני הולכת לישון אצלו..."
"הבנתי..." אמרתי באכזבה, ידעתי שגם לה לא היה נעים.
"טוב... ביי." אמרתי, ולא חיכיתי אפילו לתשובה. פשוט ניתקתי.

היו ימים שהיא ישנה אצלי, במיטה שלי. היו ימים שהתעוררתי
בלילה, והיא שכבה בין הידיים שלי, כל כך יפה. שקועה בחלום ורוד
על עתיד יותר טוב אולי, על מישהו שיהיה באמת שלה. היו ימים
שהיא ישנה איתי. איפה הימים האלה היום, איפה הם...

אחים לנצח הא? רק כשלבד לה.