יש כמה דברים שאני לא מבינה כשאני מסתכלת על זוגות נשואים
לאחרונה. אני כל הזמן רואה גברים שבוגדים, שרוצים לבגוד או
שכבר בגדו. גורם לי לחשוב על כל המוסד הזה שנקרא נישואים...
אני רואה, למשל, אישה שמזניחה את בעלה, מתנהגת כמו כלבה ואחר
כך מתרגזת כשבן זוגה חומק לה מבין האצבעות. בלי לדעת אם הבעל
בגד בה או לא, היא אוטומטית רודפת אחרי הנשים שעלולות להוות
איום לגביה. בלי לדעת בכלל מה באמת קורה, האישה מתחילה לחפש את
מי להאשים במקום להסתכל פנימה ולחשוב מה בעצם גרם לגבר שלה
לחשוב על מעשים מחוץ לנישואים.

כל גבר נשוי ששאלתי אותו בנושא הזה של "למה לחפש בחוץ אם אתה
אוהב את אישתך" ענה לי "כשתתחתני תביני". בדיוק המשפט שגורם לי
לא לרצות להתחתן. זה משפט שאומר לי בעצם שגברים תמיד ישארו
מנטאלית בגיל העשרה שבו אין חוקים של נאמנות.

מישהו פעם אמר לי "עדיף להרוג גבר אחד מאשר אלף נשים". וזה
נכון במידה מסויימת. לא תמיד זה ככה כי לא כל הגברים אותו הדבר
אבל המשפט הזה תקף לגבר שבוגד באופן קבוע. בגידה פיזית.

לדעתי, הבגידה הכי נוראית היא בגידה רגשית. אין יותר גרוע מזה
לדעתי. במיוחד אם זה בגידה רגשית ללא מגע פיזי. קשר שהוא מעבר
לפיזיות הוא קשר שצריך להיות לדעתי בין הבעל לאישה. קשר חזק כל
כך שהאישה יודעת מתי הגבר שלה צריך אותה, מתי הוא זקוק לחום
ומתי הוא זקוק לתשוקה. אני חושבת שחתונה זה לחיים ולא "אם לא
יילך אז נתגרש".
אולי זו מחשבה קצת מיושנת אבל זה מה שאני חושבת.

אני לעולם לא אשים אצבע על גבר נשוי. BAD KARMA.

אולי יבוא יום ואני אתפכח, ואבין שהמציאות שונה וכמו שכל
הגברים הנשואים שדיברתי איתם אני אבין מה זה "שחיקה ביחסים".
אבל נכון להיום
תנו לי לפנטז