מדברים בימי הולדת.
השתיקות הקצרות בין - "כן, אה..."
ל - "אז מה קורה איתך?"
נמתחות על-ידי חוטי דיג שקופים
שמקימים מחיצה דמיונית בינינו,
ובד בבד ממוססים את השתיקה המביכה.

בדיחות קרש ספורות ושחוקות,
עוזרות להעצים את הפער הדמוגרפי אף יותר,
והוא פוער את עצמו לדעת, ודורש לבלוע אותי אל תוכו.
כשהתהום הפעורה נהיית רשמית,
רק את הד קולך אני שומעת ומחייכת חיוך שבור.
"דבר חזק יותר", אני מבקשת, וקולך נחלש;
"את יודעת", אתה אומר, שוב, כמו שאמרת ביום ההולדת שלך,
"אנחנו צריכים לעשות את זה יותר."
אני משחררת אנחה קטנה ומבריחה
"כן... צודק."

אמור לי,
מדוע זה טורפים אותי ערבי שישי,
ומכסים אותי בעייפות, כשמיכת צמר קשה?
אין לי מה לצאת - - רגליי קרסו תחת נאון חיי הלילה.
אני חונקת שארית כחותי תחת השמיכה,
ומהססת להרים את האפרכסת.




30.5.03, כ"ח אייר תשס"ג.