עשרים אלף פרשים עמדו בצד אחד של הגיא. עוד כחמש עשר אלף עמדו
בצד השני של הגיא, במדים שונים. כל צד התבונן בצד השני בתיעוב
ובסלידה. שניהם החזיקו כידונים וחיכו לפקודה. הם לא זעו ולא
נעו. שום רחש לא נשמע אף על פי שרוב הציוד שלהם היה עשוי ברזל
ומרעיש. היה נדמה שאפילו העשב הרך פסק מלכת ועמד בציפיה דרוכה
לראות איזה דם יותז עליו קודם- של האבירים השחורים או הלבנים?

ואז, הרים מנהיג האבירים השחורים את ידו. הוא הוריד אותה וכל
צבא האבירים השחורים החל לרוץ. הם רצו מהר, ירדו במורד הגבעה,
רצו כדי להביס את האויב, רצו ל...

ג'ק התבונן בשולחן במבט מזוגג. הוא ידע שזה שם, וידע שזה מוכן,
רק מחכה לו שירים אותו ויתקע אותו בזרוע שלו. אך לא, הוא הבטיח
לעצמו, הוא נגמל. הוא מפסיק עם השטויות האלה. יותר הוא לא יזיק
לעצמו. הוא התבונן מחוץ לחלון המרפסת. ילדים קטנים רצו במורד
הרחוב ושיחקו. לפחות הם נהנים ממשהו מבלי להפגע. הוא הסתובב
לאחור וחזר להתבונן בשולחן. כן, המזרק עדיין שכב שם. הוא לא
זז. כמה מפתיע. הוא הרים אותו. לא כדי להזריק חס וחלילה. רק
כדי להסתכל...

מנהיג האבירים הלבנים דהר במהירות רבה. הוא הפך למן כתם מפוספס
לבן, שכמעט לא היה ניתן להבחין בו. בדייקנות ובמהירות מדהימה
הוא הנמיך את הכידון וכיוון אותו לגובה המותניים של הפרש שהולך
להסתער עליו. במקביל, הוא יישר את קסדתו וכך קיבל חזות מושלמת
של שוגון למופת - אות לכבוד ולאומץ. הוא בעט בסוס כדי שירוץ
יותר מהר.

ג'ק סובב את המזרק לאורך כל כיווניו השונים. מה מדהים, שדבר כל
כך קטן וחסר חשיבות, יכול לגרום לנזק כל כך גדול. הוא בחן את
המספרים שעל המזרק בדקדקנות. הם צויירו על ידי מכונה, בצורה
קטנה וחמודה, שבאה להסביר לך כמה כמות מהחומר לשפוך לתוך
המזרק. מעניין אם היצרן חשב פעם על איזה חומר רוב האנשים תוהים
איך לשפוך. ואז, הוא החל לשחק במחט.

מנהיג האבירים השחורים הנמיך את כידונו. הוא דהר במהירות
ופרסות הסוס דילגו בקלילות מעל סלע שהיה במרכז הדרך. הוא נחת
והתבונן בריכוז באויב שלו - אביר לבן שבדיוק נתקל בדרך והפסיק
לזוז. הוא כיוון את החנית לליבו של האביר. החנית התיישרה.
נמתחה. ודקרה. היא פגעה בשריונו של האביר, עיקמה אותו, שברה
אותו לחלקים קטנים ופגעה ישירות בליבו של האביר הלבן. כעבור
שנייה, היא נשלפה החוצה באותה מהירות כפי שהיא נכנסה לתוך גופו
וחזרה לדהור ביחד עם האביר השחור בחיפוש אחר עוד גופות להרוג.

הוא החזיק את המחט לאורכה. רוחבה לא היה יותר משתי מילימטר,
ובכל זאת, היא יכלה להרוג אותו בקלות והוא ידע את זה. הוא
העביר את היד לאורכה של המחט. היא הייתה כל כך קרה, כל כך חדה,
כל כך מסוכנת, ועם זאת, קטנה בצורה כל כך בלתי נקלטת. ואז, הוא
עשה את הטעות. הוא בטעות נגע בצידו השני של המזרק ולחץ חלושות
על המזרק. טיפה אחת קטנה נשרה מהמזרק. טיפה אחת קטנה, ממש
זעירה, שעין האדם כמעט שלא תבחין בה. אך לא היה מדובר בעין של
אדם. אנחנו מדברים על מכור להרואין. הם תמיד מבחינים בטיפות
שנושרות ממזרקים. ולכן, הוא החל לבכות ולרעוד.

ובמקביל, אי שם בעמק הגיא, במרחק של 600 שנה שמפרידות בן ג'ק
לאותו גיא מקולל, המשיכו הקרבות. דם הותז בכל מקום. חניתות
פגעו, חניתות התעקמו, סוסים נהרגו, בני אדם גססו, נרמסו,
נשחטו. חרבות וחניתות נראו בכל מקום. הקרב נמשך מספר ימים. שום
צד לא לקח הפסקה או מנוחה. בסופו של דבר נותרו רק שני אנשים.
מנהיג האבירים השחורים ומנהיג האבירים הלבנים. הם שרדו
אחרונים. מנהיג האבירים הלבנים ירד מסוסו ושלף את חרבו. כך עשה
גם יריבו המר. הם קדו אחד לשני והחלו בקרב שיסיים מלחמה עתיקת
יומין. הקרב ארך שעתיים. בגלל טעות קטנה של האביר השחור, הוא
מצא את עצמו עומד המום נטול נשק, מתבונן באביר הלבן עם מבט
מתנצל על פניו, דוקר אותו בחזהו. הוא הרגיש את מגע החרב כשהיא
נגעה בחזהו. בהתחלה רק מרגישים את הפלדה הקרה. שנייה לאחר מכן,
מרגישים שמשהו נשבר בתוכך כשהיא פולשת לתוך גופך. עוד שנייה
לאחר מכן, רק מרגישים שכל העולם עומד מלכת, ושהגוף שלך מנסה
לזעוק אך לא יכול, כשהחרב מאתרת את ליבך ופוגעת בו. האביר
השחור נפל על הרצפה. עוד קרב תם לו. כעת האביר הלבן יכל
להתבונן סביבו על כל הגופות. דגלים וסוסים שחוטים שכבו זה לצד
זה לצד ערמות של בני אדם דקורים מחזיקים בחניתות. משני הצבאות
הענקיים האלה נותר רק אחד. זה השתלם? הוא בעצמו לא ידע מה
לענות, כי לא היה לו את מי לשאול.

ג'ק התבונן בכלי הנשק שלו - במזרק. כל גופו רעד והוא בכה ללא
הפסקה. הוא ידע שכבר לא מדובר בנפשו שכמהה לגעת בהרואין - גופו
זועק לו. הוא התבונן במזרק הקטן שהוא אחז בידיו. ואז, בלי
אזהרה הוא עשה את זה. הוא תפס אותו בחוזקה ותקע אותו בידו
השמאלית. הוא לחץ על המזרק ונתן לכל החומר לזרום לתוך דמו. הוא
הרגיש איך החומר משתלב עם דמו. חיוך החל להופיע על פניו. כעת
תבוא הרגיעה, וההרגשה הטובה. הגוף הפסיק לרעוד והחל להתייצב.
הבכי פסק. הוא נרגע ועצם עיניים והחל להנות מההרגשה הטובה של
הריחוף. זו התחושה האחרונה שג'ק חש בחייו. הוא אפילו לא הרגיש
כשליבו פסק ועמד מלכת. הוא לא הרגיש את הזיהום בדמו כשהוא
הזריק את מנת היתר. הוא רק הרגיש את התחושה הטובה. ג'ק מת
מאושר ועם חיוך על פניו.

גם ג'ק וגם האביר הלבן הם קורבנות לכלי נשק. שניהם קורבנות של
אותה פלדה קרה. האחד נפגע מחוד החרב והאחר, מחוד המחט. בעבר
הרחוק, אנשים היו צריכים ללכת לחשל את כלי נשקם בכבשן כדי
ליצור כלי נשק שיכול להרוג את אויבך. כיום, אנשים צריכים ללכת
לבית המרקחת כדי לקנות מחט כדי להזריק חומר שיהרוג את עצמך. זה
לא שהעולם לא נעשה מודרני יקיריי- אנחנו נעשינו יותר
פרימיטיביים.