התעוררתי בחדר עם קירות לבנים. עדיין הרגלים לא מגיבות. הזזתי
את היד וכאב חד פילח לי את הבטן מצד לצד. ניסיתי להרים את הראש
וכל מה שראיתי היה ערימה של צינורות. שניים מחוברים לי ליד,
אחד מחובר לזין, אחד מחובר לאף ועוד אחד הרגשתי בתוך הפה. לא
יכולתי לדבר. כשהסתכלתי שמאלה ראיתי שני פרצופים מטושטשים עם
עיניים גדולות ושחורות. אלו ההורים שלי.
"מה קרה לי?"

הסבירו לי שעברתי תאונה ושנפגעתי בבטן. פתאום הזכרון חזר אליי.
רצו לי בראש תמונות אחת אחת של המדרכה, האופנוע שזרוק בצד
וטיפות הגשם שחודרות לי מהקסדה לראש.
הרופאים לא יודעים מה יש לי...  הם כל הזמן ממששים אותי,
בודקים אותי, מסובבים אותי, אבל לאף אחד אין תשובה. ההחלטה
שלהם היא חד משמעית:
"בואו נפתח אותו ונסתכל מבפנים".

אחרי יומיים מצאתי את עצמי שוב במצב דומה. התעוררתי שוב
בחדר...  הפעם בחדר חשוך עם וילון ירוק מרופט. הפעם גם ידעתי
מה עברתי. ניתחו אותי, פתחו לי את הבטן וחתכו דברים. זה מזעזע.
מיששתי את הבטן והרגשתי תחבושת שמכסה את כל איזור הבטן
התחתונה.
מישהו גבוה מכוסה כולו בחלוק לבן נכנס. הבנתי שהוא הרופא...
הוא הסביר בדיוק מה עשו ולא הייתי בטוח שאני רוצה לשמוע, אבל
לא הייתה לי ברירה כי משהו חוסם לי את האפשרות לדבר. שמעתי רק
מלמולים ברקע כשהעיניים שלי התחילו להיעצם...  שמעתי את הרופא
אומר שזה המורפיום משפיע וגם שמעתי שהוא לוחש שהוא מקווה שאני
אעבור את הלילה...