התעוררתי יחסית מאוחר.
למען האמת, המילה "יחסית" בעייתית כאן, יחסית למה? יחסית
ליום-יום זה באמת היה מאוחר אבל יחסית ליום כיפור דווקא מוקדם.
אני לא מאלה שקמים מוקדם כדי ללכת לבית כנסת - אני לא בקטע של
לבקש סליחה מאלוהים...
למען האמת, גם המילה "התעוררתי" בעייתית כאן. בקונטקסט של יום
כיפור, "התעוררתי" נשמע כמו יקיצה טבעית - אותה התעוררות שאני
מפנטז עליה כבר שנים, בערך מאז החופש הגדול אחרי י"ב, אך
כאמור, בערך מאז לא זכיתי לה. בכל אופן, כפי שבטח כבר הבנתם,
לא ממש התעוררתי מרצוני החופשי - הבכי שלה העיר אותי.
עכשיו שלא תבינו אותי לא נכון, זה לא שאני לא רגיש, אבל חברה
שלי (כמו חברות רבות למין היפה - וסליחה מראש על השוביניזם
שאולי משתמע מדברי) מצליחה לבכות גם מהפרסומות של אורנג', כך
שתחילה לא ייחסתי לכך חשיבות יתרה, אבל לאחר שהבנתי שבכל זאת,
המעשה המצופה מבן זוג, במיוחד כזה שכבר שנתיים איתה, הוא להביע
נימה מינימלית של עניין, הצלחתי לחצות סופית את אותו קו גבול
דק ומתעתע שבין החלום למציאות ותוך כדי הבטחה של הסופר אגו
לאיד שתיכף אחזור לאותו עולם שזה עתה זנחתי, שאלתי אותה: "מה
קרה?"
"גור, הערתי אותך... סליחה..."
עכשיו כבר באמת התחלתי לדאוג. ראשית מאחר והיה זה עניין נדיר
שהיא תתנצל על שהעירה אותי, מבחינתה כל סיבה הינה קבילה, בין
אם זה שבדיוק עכשיו בא לה עלי, ובין אם זה שלה קר מדי לקום
וממש עכשיו חשקה נפשה בכוס שוקו חם ורצוי, אבל רק אם אפשר, גם
איזו עוגייה... הסיבה השנייה, שבגללה התחלתי לדאוג, היא שאפילו
את המשפט הזה היא בקושי הצליחה לסיים ובין הדמעות והשאיפות
הקצרות... החנוקות... רק בקושי הצלחתי להבין את המלמול שלה.
"זה בסדר, חמודה, מה קרה?"
"אני לא יודעת איך לספר לך, אני כבר מתייסרת עם זה
שבועיים..."
"מיכלוש, מה?" (באופן לגמרי לא ברור, גם הקול שלי התחיל
להיסדק).
"טוב...
אני משערת שאין דרך קלה...
אבל קודם כל -
תדע שאני מתה עליך...
תדע שאין אדם בעולם שאני אוהבת יותר ממך...
תדע שאני מבקשת...
סליחה".
אולי לחלקכם כבר ברור מה ההמשך, אני באותו הרגע הייתי אבוד
לחלוטין. המסקנה היחידה שיכולתי להגיע אליה היא שהסופר אגו
יאלץ להתנצל בפני האיד שכן למרות הבטחתו, אני כבר לא אחזור
לישון.
"גור, לפני שבועיים אני, אני..."
"מה?"
"אני שכבתי עם דן..."

תחושה שלא חשתי אף פעם בעבר פשטה בגופי, מאחר והיא היתה כ"כ
שונה מאותן תחושות שקיימות בהוויה האנושית, קצת קשה לי לתאר
אותה. אני רק יכול להגיד שהיא התחילה איפהשהו במרכז בית החזה,
מעין התפוצצות שההדף שלה נבלם על ידי בית החזה. משם התחושה
התפשטה מעלה, תחילה היא גררה צמרמורת בין השכמות מאחור, אח"כ
היא נתקעה לי בגרון, משם היא הרפתה את שרירי הפנים שלי והשאירה
את הפה שלי פתוח קצת, לא כמו בסרטים המצוירים, יותר כמו אחרי
ביקור אצל רופא שיניים. משם היא המשיכה לעיניים. למעשה,
העיניים היתה הנקודה הראשונה בה נכנסתי לפעולה וניסיתי להאבק
באותה תחושה, להציב סכר. אבל היא הצטברה, בהתחלה צריבה, אח"כ
מעין מצמוץ לא ברור, בהמשך תחושה של רוח קרירה שפוגעת בעיניים.
עוד ניסיתי להאבק, ניסיתי לפקוח את העיניים חזק, באיזושהי
אמונה שנשתרשה אצלי עוד בילדות, שכך אני אצליח להימנע מהבלתי
נמנע, אך לבסוף הסכר נפרץ.
"גור, אני לא יודעת מה להגיד חוץ מסליחה, תמיד נתת לי את כל
כולך, אני לא יודעת למה עשיתי את זה, גור, אני באמת...
סליחה".
ראיתי אותה באותו רגע באור שונה לגמרי, לא אותה מיכל שבוכה
בפרסומות של אורנג', מיכל אחרת, מיכל שהפקדתי בידיה את הדבר
היקר לי מכל והיא... היא פשוט הזניחה אותו לטובת סטוץ עם דן.
הדבר היחיד שיכולתי לומר באותו רגע נשמע לי היום טיפשי
לחלוטין, אבל על מנת לשמור על אמינות התאור אני אמשיך.
"מיכל, למה...?"
"גור, אני לא יודעת מה להגיד לך, אני פשוט דוחה, אני נגעלת
מעצמי כל דקה, גור... סליחה..."
"אני לא רוצה שתבקשי ממני סליחה, זה לא הוגן, זה התפקיד שלי
להיות מגעיל כלפייך עכשיו, את לוקחת ממני את הזכות לכעוס, אני
רוצה עכשיו לשנוא אותך, לקלל אותך, ל... ואני לא יכול. תפסיקי
לבקש סליחה כבר!"
היא הסתכלה עלי בעיניים דומעות והתקרבה אלי במבט כנוע. גם את
זה לא יכולתי לסבול, כשהתכוונתי לכך שאני לא יכול עם בקשות
הסליחה שלה, לא התכוונתי שתמיר את זה ממילים לשפת הגוף.
"מיכל, תתרחקי ממני".
אז מה אם זה יום כיפור, אז מה אם צריך לסלוח. חלק מההתמודות,
לפחות בשלבים הראשונים, היא לא לסלוח, האגו שלי לא יעמוד בכל
ההצפה הרגשית הזו אם לא יהיה לו על מי לכעוס, אני רוצה לכעוס,
אני צריך לכעוס.
"מיכל, אני לא יכול לסלוח...
סליחה..."