תצחקי עכשיו, כל עוד את עוד מסוגלת - תוציאי הכל כמו שהוצאת את
כל הדמעות ועכשיו כמה שאת מתאמצת את לא מצליחה לבכות שוב.
תעצמי עיניים תחשבי על הדבר הכי גרוע בעולם ועדיין דמעה נעמדת
בזוית העין אבל לא יותר מזה. לא יכולה לבכות כמו פעם. זה קשה.
ועכשיו לקחו אותך פתאום באמצע חיים נורמלים לחלוטין והוציאו
ממך כל בדל חיוך, כל גרם של שמחה אמיתית שהיית מפזרת לסביבה
בלי שום סיבה מיוחדת. רק כשהיית באה הבייתה היית מתחילה לכתוב
וכל העצב המוסתר היה יוצא, אבל עכשיו? אין יותר אושר רגעי
אמיתי ואפילו הכאב לא נמצא אצלך כמו שצריך, כמו פעם שהכל היה
מפוזר ולא ידוע, מאיפה איך ולמה באו כל הכאבים. עכשיו את כבר
יודעת. נכון? ואל תבכי, לא עכשיו, זה לא הזמן - גם לא דמעה
קטנה בזוית העין, גם לא מבט שבור שסודק אותי כשאני מביטה בך.

תמיד היית ילדה מדורדרת, זוכרת? אף אחד לא מאמין לך בגלל פני
המלאך שלך אבל את תמיד היית בוחרת ברע. תמיד אמרתי שאסור לתת
לך זכות בחירה. זוכרת את גיל 3? יום חורפי, קפוא, עשרים דקות
לפני שהולכים הבייתה והגננת שואלת של מי המעיל האדום עם
הפרווה. שתיקה. היא שואלת שוב... ואת? בעולם אחר כבר אז. בפעם
השלישית את מתעוררת ואומרת בשקט שזה שלך... והגננת הסתכלה
עלייך במבט מזלזל ואמרה - עכשיו נזכרת? ואצלך בושה והרגשה שאת
ילדה רעה ולא יודעת להתנהג, אבל שותקת, רק אחרי זה בוכה בלי
שאף אחד יראה. זה זיכרון חזק אצלך, מעניין למה כששואלים אותך
על זכרונות מהילדות את אומרת שאת לא זוכרת כלום.
וגיל 5? בגן עם אח שלך.מנותקת כמו תמיד. את זוכרת איך הגננת
התעללה באח שלך והייתה מספרת עליו בדיחות לעיני כל העולם...
ואת? שותקת, לא באה להגן עליו, לא מסוגלת, פחדנית, רעה, ורק
בלילה דמעות ובכי וחרטות. כבר מגיל 5 זה מצטבר ותראי את
ההשלכות עכשיו.
מה עם גיל 8 - כשהשכנה שלך כמעט והחזירה אותך בתשובה ובקשת
מאמא לרשום אותך לבית ספר דתי ולזרוק את כל הבובות שלך. אחרי
יומיים כבר התחרטת, ילדה חלשה, רעה, משוגעת.
בבית ספר היית מרביצה לכל הבנות והמורה אפילו כתבה לך הערה על
זה בתעודה, אבל לא כתבה כלום על חוסר השייכות והמילים שלהם
שפצעו אותך את אף פעם לא חלקת מילים במתנה לאף אחד, לא הצלחת
להגיד להם מה את חושבת אז היה לך קל יותר ככה. אין מה לעשות
רוע נשאר רוע. תמיד. תמיד. תמיד.
כל הזכרונות מציפים אותך פתאום, כל מה שספרת לי ורק לי ומוליד
אצלך כל כך הרבה פחדים וכאבים: בדידות, אשמה, חרטה, ייאוש. הכל
התחיל כבר ממזמן. ואת אומרת שאין לך זכרונות מהילדות שהייתה לך
ילדות פשוטה, חסרת זכרונות.ובאמת מרוב שאת מנסה לשכוח את
לפעמים מצליחה. מדחיקה שכמוך, את כל כך טובה בזה- כבר מאז.

בית חולים. שוכבת לבד ואבא עובר דרך הדלת השקופה ולא נכנס.
את סופרת... 1... 2... 3... 4 ואז הוא עובר את הדלת ונעלם.
מאז שאת בבית חולים השתגעת, ולא אמרת לאף אחד כלום, גם לא
כשחזרת הבייתה והמשכת בראש לספור... 1... 2... 3... 4.
ואז התחלת לדבר עם מישהו לא קיים, מישהו בראש שלך ובאובססיביות
היית עושה מה שהוא היה אומר. את משוגעת ומחליטה לשתף את ההורים
בשיגעון אבל אמא לא רוצה להאמין בזה. אפילו אבא אומר שזה
יעבור. הזמן עובר וזה לא נגמר רק מתחזק.

בת 12 ועוברת לבית ספר חדש. מרגישה שם יותר טוב אבל הכל שוב
מתקלקל לך... מתחילים לשנוא אותך, לראות את כמה לא שייכת.
והמעבר לחטיבה רק קשה יותר, אין לך אף אחד. בודדה. הכי שיש.
ואיך השנאה שלך לערסים התחילה משם כשכולם היו משפילים אותך
והביטחון העצמי שלך ירד לתהומות שאין נמוך מהם.
בת 14. סיגריה ראשונה. מתחילה לשמוע אביב, להקשיב, ללמוד,
להרגיש קצת יותר טוב. את מקשיבה למה שהוא אומר ומיישמת, את
בדרך כלל לא עושה דברים כאלו. מתחילה לשתות, ולא מצליחה
להפסיק. התמכרות? לא אני יכולה להפסיק מתי שאני רק ארצה. חוזרת
הבייתה עם ריח של אלכוהול והרגשה טובה, מסתגרת בחדר ושומעת
מוזיקה עד שהראש שלי מתפוצץ. נרדמת. מרגישה לבד. זה מתבטא תמיד
רק בלילות.

תיכון הכל משתנה. טוב יותר, בהיר יותר. האהבה למוזיקה רק
מתחזקת. שוטפת ממך הכל ומחזקת בך הכל.הבדידות נשארת. יש לך
הרבה חברות אבל הכל צבוע. את צריכה אהבה. לחשוב שאז האמנת
באהבה גורם לך לצחוק, למלמל... היו זמנים.
סוף י"ב - החברה הכי טובה שלך כבר 5 שנים מתנתקת ממך. מרמור,
געגועים, המון געגועים. כאב בחוץ עם הכאב בפנים.
דואגת כל כך לאמא, כואבת כל כך, רועדת כל כך. אשמה? אולי.

סיום. חיוכים וכאב ביחד.
סמים, הרבה גראס שעושה לך לצחוק ולצחוק ולצחוק וליפול.
ביום למחרת את תמיד בדאון. אבל ממשיכה.
הרבה קפה שחור חזק בלי סוכר, קצת יותר מדי?
זיונים מסריחים עם בחורים שאת כל כך רוצה לשכוח, שאת כל כך
מתחרטת. מי האמין שזיון תהיה החרטה הכי גדולה שלך בחיים? כאב
כל כך גדול, בכי בלי הפסקה. חוסר ודאות.
אני אשמה בהכל בהכל בהכל!!! אני לא מצליחה לחיות עם זה יותר.
אני כל כך מתחרטת, למה זה תמיד מגיע כל כך מאוחר.
פינק פלויד במזרק לתוך הורידים. קצת יותר מדי.ואני לא מכורה.

-"אני רוצה לחבק אותך, מותר"?
-"רק בעדינות... אני לא רוצה להשבר שוב... טוב?"