למדנו בשיעור מתמטיקה
לשאוף לאסימפטוטה
לכולם זה היה מאוד ברור.

אני כנראה היחידה שחזרה באותו יום הביתה וניסתה למצוא בחייה
מהי האסימפטוטה שלה, למה אני שואפת.
אני כבר לא כל-כך שואפת לשלמות. פעם לפחות ניסיתי להיות
מושלמת.
אני כבר לא מצליחה לשאוף להיות רזה.
זה קשה, זה עושה רושם לא טוב למרות שזה כל-כך טוב, וגלית
מאיימת ללכת אם אני אחזור לזה שוב.
אני לא שואפת להתאהב, כי פעם אמרו לי שהאהבות הכי גדולות בחיים
שלנו יבואו כשאנחנו הכי פחות מצפים להן... רוב הסיכויים הם גם
שאין לי טעם להתאהב, הרי זה תמיד מסתיים בסוף, ומשאיר אותי לבד
ועם טעם רע.
אני לא שואפת לאפס, ואני גם לא שואפת למאה.
אני שואפת לאינסוף.
אני באמת רוצה כבר להתשחרר מלשאוף, לחשוב, להיות מודעת לכל
מילה, לכל מעשה, לכל ההוויה שלי באופן כללי.
אני רוצה להשתחרר ולחיות את החיים שלי בלי דאגות מיותרות שלא
ממש מוסיפות לי כלום בחיים, רק סבל.

למדנו בשיעור מתמטיקה
לשאוף לאינסוף
ואני ממשיכה לחפש משמעות בגרפים, תרגילים, אסימפטוטות
ואינטגרלים.
ביום שבו מתמטיקה
תשוב להיות רק מתמטיקה
אהיה אינסופית.