1 ניו-יורק, 1974
בית הכנסת תפארת-ציון שכן בסמטה צרה ומוזנחת. הבנין הנמוך
והאפור נשא על ראשו כפה משונה, פרי תכנונו של אדריכל יהודי,
משומד להכעיס, אשר נמלט מגרמניה בעיצומה של המלחמה, והגיע לאחר
הרפתקאות מרובות לברוקלין. למרות המסתורין שאפפו את עברו ואת
הרפתקאותיו, נראה רצונו לחזור בתשובה מלאה אמיתי, ובני הקהילה
אמצו אותו אל לבם.
יום בהיר אחד, לפני שנים, נעלם החוזר בתשובה המסתורי,
פרץ-פריץ-שינפלד היה שמו, והיה כלא היה. אלה אשר מלכתחילה חשדו
בטוהר כוונותיו, ואף פקפקו באם יהודי הוא בכלל, נשמו לרווחה.
האחרים, רובם של אנשי הקהילה, אשר קבלוהו מחמת הספק, ומשום
שאין דוחים יהודי בעת צרה - ואפילו משונה הוא, ונראה כמי שמגלה
טפח ומסתיר טפחיים - יש להודות שאף הם נשמו לרווחה. והנותרים -
פחות מאצבעות יד אחת נדרשו למנותם - הצטערו מעט ושכחו במהרה.
רק פני אדם אחד, אף הוא תמהוני ומשונה לדעת רבים, הסגירו משך
כל השנים שחלפו את געגועיו לידידו, ואולי את אכזבתו מהעלמותו,
בריחתו או אפילו בגידתו בידידו הקרוב אפרים. הסתגרותו של אפרים
משך השנים שחלפו זכתה כמובן לניתוח ופרשנות בפיהם של בעלי
לשונות רעות וסתם רכלנים. אלה טענו שיש דברים בגו, קיים קשר
בין הידידים, ואף הדגישו שלא סתם משתמשים הם במלה קשר, כלומר,
תרתי-משמע, והמבין יבין.
מאז היעלמותו של פרץ-פריץ ועד היום כבר נשתכחה הפרשה, ובטלני
הקהילה מצאו להם ענינים רבים אחרים לעסוק בהם. אך היום, ערב
שבת, חזר שמו להיות מוזכר, ולאו-דוקא לטובה, בין המתכנסים
לתפילה. גם חסידי תיאורית הקונספירציה זכו באותו ערב לחומר חדש
להזנת דמיונם.
רבים מבני הקהילה הקטנה היו נוהגים להקדים ולבוא לבית הכנסת
על מנת לבלות שעה קלה בדיון בנושאים שברומו של עולם, בהחלפת
רכילויות ובסגירת עסקים. הצורך באיטום וצביעה של כפת בית-הכנסת
העלה את שמו הנשכח של פרץ בראשונה. מיד פרצה סערת השמצות על כך
שבזכות הנעדר יאלצו לסבול את הכפה המכוערת עוד שנים הרבה. רק
אז הצליחו סוף-סוף הקולות המתרגשים לחדור לתוך אזניו החרשות של
יוסל הזקן מהמכולת שנזכר שרק לפני שבוע נכנס אדון צעיר אחד
ששאל ודרש היכן נתן למצאו, את אותו שינפלד.
- ומי נזכר פתאום ללדרוש בשלומו לאחר כל-כך הרבה שנים? שאל אחד
מהחשדנים.
ועוד לפני שהחלו הנוכחים לחקור ולדרוש בחדשה הזו, ואפילו טרם
שעכלו אותה כראוי, קטע אותם קולו הסמכותי החד של יהודי צנום
וגבוה, לבוש נאה, אדם שניכר בו שהוא מכיר במעמדו ואף דורש
מאחרים שיעשו כך. היה זה נתן רובין, מעמודי התווך של הקהילה
הקטנה וראש וראשון לעסקניה.
-מישהו יודע איפה גוטהלף? אפילו לבית-הכנסת בערב שבת איננו
מופיע, וזה כבר שבוע שני שאינני רואה אותו כאן.
-הבן-אדם ממש יורד מהפסים, והכל התחיל ביום שהפרץ הזה נעלם,
הגיב מישהו שכבר הזדרז לקשר בין שמות הידידים . האחרים מיהרו
להוסיף:
-אפרים מסתגר בביתו כבר שבועיים, הגיף את כל החלונות שפונים
לבנין שלנו, כדי שלא נראה מה מתרחש אצלו בבית.
-בודאי שקע שוב בעניני קבלה.
-הוא אשר אמרתי, נשמע שוב קולו של הדובר הראשון, פרץ הוא אשר
הכניס אותו לענינים האלה.
-נהפוך הוא. כשהגיע לכאן אותו פריץ, היה זה גוטהלף שלמד את
אותו משומד מחדש מה פרוש הדבר להיות יהודי כשר.
-עד כמה שאפשרי בכלל להכשיר טריפה שכזו.
-עובדה שלבסוף הוכשר. ואתה עצמך המלצת עליו שיתכבד ויתכנן את
הכפה המתפוררת הזו שעל ראשנו!
-אינכם יודעים דבר, חזר ונשמע קולו של נתן, מנסה לסכם ענין. אם
רק היה לכם שמץ של מושג היכן התגלגל אותו שינפלד בזמן המלחמה,
מה ראה ומה עשה ומה למד, כן כן, בפירוש למד, ומה הביא, והכל
טמון בראשו, לכאן. אך לכשהעביר את הדברים מראשו שלו לראשו של
אפרים עשה טעות גדולה.
הנוכחים פקחו עינים תמהות. לא היה זה ממנהגו של נתן רובין
הרציני והמאופק לנדב הצהרות שכאלו בציבור. ואמנם, מיד עצר נתן
בלשונו, מרגיש שכבר אמר יותר מכפי שראוי היה לומר באזני קהל
עמך, ובכלל, סיג לחכמה, שתיקה. מכל מקום, היה השמש מאיץ כבר
בנאספים לתפוש את מקומותיהם, וראוי היה לנתן שיסיים את דבריו
ממש כרגע, כך שהכל יאלצו להמתין למוצא שפתיו עד לגמר התפילה.
אולם לא עלה בידו להיות אומר המלה האחרונה. יוסל, הזקן בעל
המכולת הזעירה, העז להפתיע את כולם במלמלו:
-כנראה שלמד גם לחיות מהאויר. הילד הקטן, מה שמו, זה שבא לקחת
בשבילו לחם וחלב, לא היה אצלי כבר שבוע.
איש לא הספיק להגיב. הכל מהרו להתישב במקומותיהם. אך בשעת
התפילה ניסו רבים לקשר בין שני המשפטים שהפטיר יוסל.
עוד באותו ערב החלו החלו הדי השיחה הזו לדלוף אל עבר עזרת-
הנשים. לא עבר זמן רב עד שנמצאו כמה נשמות טובות שנסו להקיש על
דלתו של אפרים, כמה מהן נושאות בידיהן קדרות וסירים, ובהם
מתבשילי השבת, להשיב את נפשו של המתבודד. נקישותיהן נותרו ללא
מענה, והלחישות והדאגה הלכו וגברו. ביום ראשון בבקר פרצו את
הדלת ומצאו שאפרים גוטהלף השיב את נשמתו לבורא.
-ברוך דין אמת, מלמל נתן כאשר הגיעה אליו הידיעה מפיו של אחד
השכנים. ראוי היה לסוף נאה יותר. כשם שחי לבד, כך מת . ואף אין
מי שיאמר עליו קדיש. מן המעט שיודע אני עליו נראה לי שחייו
יכלו לשמש נושא לספר מרתק. ומסכת יחסיו עם פריץ, הלא הוא פרץ,
אף היא סיפור בפני עצמו. כיצד עברו שני אלה את זוועות המלחמה,
זה ליד זה, ומלה לא החליפו בינהם. כל ישראל קדושים. האחד דרכו
כדרך אניה בלב-ים, והשני כדרך נחש עלי-צור. מן היהדות לנצרות
וחזרה בתשובה. ומה בדיוק גרם למותו?
-קשה לדעת, ענה השכן , יהודי יודע ספר שהתגורר בבית הסמוך,
ופרנסתו על עסקי תווך מסתוריים.
ובעודו מנסה לעכל ולפרש את מלמוליו של נתן, שהיו עבורו ככתב
חידה, הוסיף:
-נראה שפשוט אזלו כוחותיו. הרעיב עצמו למוות. שנים החזיק מעמד
תחת נטל הזכרונות עד שלבסוף נשבר. ודאי איננו הראשון, אך הזמן
רץ קדימה, ולבטח הוא אחד מן האחרונים. כבר שנים אני תוהה אם
כך עלה גם בגורלו של פריץ. נעלם פתאום והיה כלא היה.
-לאו דוקא. נתן נשמע כמי ששוקל בזהירות כל מילה ומילה. לפרץ
היתה אחיזה של ממש בעולם הזה. כל מעשיו היו כאמצעי לקראת מטרה
כלשהיא.
-והיא?
-אינני יודע, אמר נתן בנימה סמכותית ושקולה שמתוכה ניתן היה
להבין שגם אם יודע הוא, הרי אין בכוונתו לגלות לבן-שיחו דבר.
ומאחר והרגיש שהלה נעלב מכך שאיננו נעשה שותף לדבר הסוד, סיים
בצורה ידידותית יותר:
-בודאי לא אוכל להתנבא אם יצליח במה שהציב לעצמו. אך הרגשתי
אומרת לי שעוד נשמע עליו גדולות ונצורות.
לאחר שנפרד השכן המודיע לשלום, התקשר נתן רובין לכמה מעסקני
הקהילה להסדיר את ענין ההלויה. בין שאר פרטים טרח להדגיש שאת
דירונת החדר של אפרים יש לנעול, לא לגעת בדבר, ולהביא את המפתח
אליו. הוא אישית ידאג לבדוק את מה שהותיר אחריו המנוח. לאחר
מכן הסתגר שעה ארוכה בחדר עבודתו. ביד בטוחה הוסיף פרק חדש
לכתב-יד שבכתיבתו עסק כבר שנים אחדות, ואשר נשא את הכותרת
היבשה: "תולדות קהילת תפארת-ישראל"
ובכותרת משנה: "פרקים מתולדות חייהם של חברי הקהילה- סיפור
שארית הפליטה"
עד מהרה היה נתן שקוע לחלוטין במלאכתו ובזכרונותיו. את הדף
הראשון פתח במלים:
היום הלך לעולמו עוד אחד מהשרידים אשר מצאו את ביתם אצלנו. האם
הבית אשר הצענו להם איננו ראוי? ואלי אין בנמצא בית ראוי דיו
למי שביתו חרב עליו שם? שניים היו, אשר מצאו את מקומם אצלנו,
וזה עם זה. אפרים גוטהלף ופריץ שינפלד. האחד נעלם, ונראה
שבעצם העלים את עצמו, והשני נפטר, ונראה שהמית את עצמו.
שני משפטים מהדהדים באזני. זמן קצר לפני שנעלם אמר לי פריץ,
אשר נקרא בפינו פרץ:
"עברתי מן היהדות לנצרות ובחזרה, ואת מקומי טרם מצאתי. המלחמה
האחרונה הוכיחה שהאמת איננה נמצאת באף אחת משתי אמונות אלה.
אלפיים שנות היסטוריה בוזבזו לריק. אבל אף שאינני צעיר, אינני
מתכוון לותר. אמשיך לחפש...."
ואך לפני שבועות ספורים שמעתי מפיו של אפרים גוטהלף את הדברים
הסתומים הללו:
"מי יודע היכן מחפש כיום פרץ את ההסברים. הוא מעולם לא הרגיש
אשם. שנינו הצלנו את עורנו בלבד. הוא התמיד והמשיך לחפש דת או
אמונה כלשהיא אשר תתן לו מענה. בטחונו בהמצא8מוות מענה שכזה
הפך לו להיות לאמונה בפני עצמה, ובזכותה הצליח לשרוד. התחדשות
וכליון כרוכים זה בזה, כך היה מסביר לי. ואני, בור ועם-הארץ,
מי אני שאבין? משהו הצליח ללמדני, אך כיצד הצליח לכרוך יחד את
המדע, הקבלה ומסתורין של ימי-הבינים, את זאת לא קלטתי. אבל דבר
אחד הבנתי. אני, שחטאי כפול ומכופל, גם אצלי באופן אישי הקיום
והכליון ממשיכים להיות מהות אחת. וכך, יום אחד, יביא עלי
עקרון טבע זה את עונשי".
נתן רובין חזר וקרא את אשר כתב, והוסיף עוד משפט:
"מאחר ועברו שנים, ושום עונש לא הושת עליו, החליט לבסוף להעניש
את עצמו".
שעה ארוכה ישב נתן והרהר. כבר נתקל פעמים רבות בכאלו אשר לא
יכלו לסלוח לעצמם על כך ששרדו. אך האם זה היה גם מקרהו של
אפרים גוטהלף? ולמה התכוון במילים "חטאי כפול ומכופל"? לאחר
מחשבה ממושכת חזר ומחק את המשפט האחרון. הרגשת החמצה אפפה
אותו. מצר היה על כך שלא השכיל והזדרז ללמוד את תורתו של פרץ
לפני שנעלם, ולאחר מכן, משך שנים, דחה עוד ועוד את החלטתו
למצוא דרך ללבו וזכרונותיו של אפרים. בעת האחרונה היה נתן
נזכר לעיתים מזומנות באמרה ששמע מפי סבו כשהיה נער. כאשר היה
מנסה לדלות מפי הסב הקשיש סיפורים מתולדות המשפחה היה הסב
עונה:
"כאשר מגיע היום בו נדרש אדם לתולדותיו ולזכרונותיו, מסתבר לו
לפתע שכבר אחר את המועד. המקורות כלו, והזכרון כבר אינו
פועל..."
2 ירושלים, 1970
שקדיות פורחות עטפו את הכביש היורד מירושלים אל השפלה. איים
סגולים של רקפות בלטו מתחת לאורנים המכסים את הגבעות שלצידי
הכביש. בתוך התנועה הזורמת במורד, במהירות מופרזת ובעצבנות
המאפיינת את הממהרים הביתה בערב שבת, היתה המכונית השחורה
והמיושנת הנעה באיטיות ובזהירות, צמודה לשולי הכביש, חריגה
למדי. נהגה נתן ברצון ובאדיבות אפשרות עקיפה נוחה לכל הממהרים
לדרכם. העוקפים במהירות עברו במהירות, לעיתים אף בפראות ובלווי
צפירה מיותרת שנתכוונה כביכול לומר "קדימה, זוז כבר, למי יש
זמן בשבילכם". הכביש לא היה עמוס, אך רוב הנהגים נצמדו טרם
עקיפתם לאחורי המכונית בצורה מסוכנת, כאילו רוצים לדחוף אותה
קדימה טרם שיתחילו לעקוף.
- אין צורך להתרגש, אמר הנהג, אדם מבוגר חובש מגבעת שרד, לשני
הנוסעים שבמושב האחורי. הישראלים נוהגים בצורה אלימה. במהירות
הנכונה ובנתיב הימני נגיע בזמן. אל תשימו לב אליהם, הוסיף,
כשראה את נוסעיו מנסים להסיט את הווילונות כדי להעיף מבט
החוצה.
אך הווילון שעל החלון השמאלי האחורי כבר היה מופשל, והנהג
הבחין במבטם המשתאה של הנוסעים הלוטשים אליהם עיניים מתוך רכב
פרטי שעקפם. הרכב העוקף האט בעודו בנתיב השמאלי, ותנועות
ראשיהם של ארבעת הראשים הצעירים שבתוכו העידו על כך שההאטה
הקצרה נועדה לאפשר להם לנעוץ מבט חודר יותר בשני הנוסעים לובשי
בגדי הכמורה שבמושב האחורי.
אחד הצעירים נראה שולף עט מכיס חולצתו, פעולה שגרמה לנהג הרכב
השחור להציץ במספר הרישוי שבאחורי המכונית כשזו האיצה קדימה.
שתי הספרות הראשונות היו אחת ולאחריה אפס.
יהודים משונים, גיחך לעצמו. שרותי הריגול והמודיעין שלהם הם
הטובים בעולם, אבל כל אחד יודע ששתי הספרות הללו מציינות רכב
של שירותי הבטחון. לאחר כמה שניות עלה בראשו רעיון. היהודים
הממזרים אינם טיפשים. אלה המכוניות שהם רוצים שהכל ידעו מי
נמצא בהן. ובנוסף, יש בודאי גם מספרים אחרים... הוא חיפש במראה
את מבטו של אחד היושבים מאחור.
- מתענינים בנו. מכונית של שירותי הבטחון.
- מנין לך?
- לפי מספר הרישוי.
- וכל אחד יכול לדעת? חשבתי שאלו חכמים יותר. אפילו
הקומוניסטים אצלנו בפולניה לא נוהגים בטיפשות כזו.
- גם אצלנו קל לזהות את השירותים המיוחדים. אולי לא לפי מספר
המכונית, אבל בודאי לפי החליפות הכהות והכובעים המיובאים
מרוסיה. לא נראה לי שעלינו להיות מודאגים.
- כנראה שלא, סקרנות בלבד, הרגיע הנהג. התלבושות שלכם, המגבעת
שלי, כאן הם מרגישים חופשיים לנעוץ עיניים בכל מי ששונה מהם.
אצלנו בפולניה לא העזו, היו משפילים את העיניים.
ובינתיים, כמעט והגענו לשדה התעופה. המטוס נוחת בעוד כמה דקות.
ומאחר שהשבת שלהם נכנסת, יעבירו את הנוסעים במהירות.
ההמתנה באולם הנוסעים הנכנסים היתה קצרה. בגדי הכמורה וגלימת
הנזיר החומה זיהו את הממתינים ואת הנוסע שהציג את עצמו בפניהם
בשם האח יוז'י.
בדרך לירושלים ספרו לאורח הנרגש על החיים בארץ הקדושה, הבטיחו
להראות לו בהקדם את כנסיית הקבר וכנסיית המולד, ואף לארגן לו
ביקור בכנסיית הבשורה שבנצרת ובאתרים המקודשים סביב ים-כינרת.
- כדאי שתכיר את המקומות הקדושים לפני שתשקע בגנזכים שלנו.
ראשי המנזר שמחים לבואך. ודע לך שבירושלים יש עוד הרבה ספריות
וארכיונים בנוסף לזה שלנו. גם הוותיקן מעונין בקידום מחקריך.
האח יוז'י ענה בנימוס, הודה על כל ההצעות, והותיר במארחיו רושם
של צעיר רציני ומחונך כהלכה.
כאשר הגיעו לירושלים כבר היה נרגש ביותר. התענין בכל בנין שראה
וביקש הסברים.
- והיכן הכותל המערבי של היהודים?
- בעיר העתיקה, מרחק הליכה מכנסית הקבר הקדוש. זהו סתם קיר,
שרידי חומה חיצונית של בית-המקדש. זה כל אשר נותר להם. והר
הבית עצמו מכיל את מקדשי המוסלמים, המסגדים שלהם. נשלט רשמית
על-ידי הישראלים, אך למעשה שייך למוסלמים. ליהודים לא היה
האומץ לאחר המלחמה האחרונה, להקים שם מחדש את המקדש שלהם.
ועכשיו כבר אחרו את המועד.
במנזר קיבלוהו בברכה, ונתנו לו חדר קטן למגוריו.
כמה שבועות מאוחר יותר יצא יוז'י כמובטח לסיור בגליל. מראש
הוסדר עבורו מקום מגורים באחד המנזרים בנצרת. שלושה שבועות
חלפו עד שהתקשר מזכיר המנזר הפולני בירושלים לעמיתו בנצרת
לשאול לשלומו של יוז'י, ולהפתעתו נאמר לו שזה יצא בדרכו חזרה
לירושלים כבר לפני מספר ימים.
חלפו עוד יומיים עד שפנו למשטרה לחפשו. לא נערכו חיפושים
נרחבים, ובסיכום התחקירים, לאחר חודש נוסף, הועברה למזכיר
מסקנת הבינים האומרת שאפילו קצה חוט לא נמצא.
האח יוז'י הוכרז כנעדר.
ההודעה שהועברה לאב המנזר בפולניה זכתה לתגובה מאוחרת, וגרמה
למזכיר המנזר בירושלים להרים גבה.
"אל לכם להסחף יותר מדי אל תוך מלחמות הכופרים יושבי ארץ הקודש
בחיפושיכם אחר האח יוז'י. מה לנזיר נוצרי ולחטיפות ורציחות של
יהודים בידי מוסלמים ולהפך? מאז מסעי הצלב, מאז תבוסתנו בפני
צבאו של המוסלמי סלאח-א-דין, שקועה ארץ מולדתו של המושיע במאבק
של חוטאים וכופרים בינם לבין עצמם. בתוקף אחריותי וסמכותי
הריני מורה לכם להודות לרשויות החוק של מדינת-ישראל על
חיפושיהם עד כה, ולהניח להם להפסיק את החקירה. הנושא הועבר
לטיפול המחלקה המתאימה שבוותיקן, והם, כידוע לכם, אינם אוהבים
כלל ועיקר שזרים מתערבים בעניניהם."
- ומה עלינו לעשות בענין זה? שאל המזכיר את אב-המנזר כאשר הציג
בפניו את המכתב. אינני רוצה להסתבך בענינים שכאלה.
- אם כך, פשוט הדבר. אנחנו נשמע להוראות כלשונן. המחלקות
המיוחדות של הכס-הקדוש... שומר נפשו ירחק מהן. הרי אלו הן
היורשות הרשמיות למחצה של האינקביזיציה הקדושה...
- ברשותך, ענה המזכיר בהיסוס קל, נזכר אני כעת בעוד פרט אשר
אולי קשור לענין. כאשר ירדנו מירושלים לפגוש את האח יוז'י בשדה
התעופה, חלפה על פנינו מכונית אשר יושביה הראו בנו ענין מופרז.
קוצ'קה, הנהג שלנו אשר מכיר היטב את המתרחש בארץ-הקודש, טוען
שזו היתה מכונית של שרותי הבטחון הישראליים, סיים המזכיר את
המשפט בלחש כשהוא גוחן לאוזנו של אב המנזר.
ראש המנזר קמט את מצחו, עד שגבותיו הסבוכות הסתירו את עיניו.
- הרי לך עוד סיבה לשכוח את מה שקרה. שלח מכתב תודה למשטרה על
מאמציה, ובדוק את הסורגים והמנעולים של הארכיון שלנו.
ידו של המזכיר כבר הונחה על ידית הדלת כאשר עצר וחזר ופנה אל
אב המנזר.
- ברשותך, הרי לך עוד עובדה מתמיהה אשר עולה כעת בזכרוני. כאשר
הסענו את האח יוז'י לירושלים, ביום בואו לכאן, סיפרתי לו על
המקומות הקדושים שיוכל לבקר כאן, והוא הביע את רצונו לסייר בהם
בהקדם.
- ומה המיוחד בכך?
- המיוחד הוא שהוא התענין דווקא בכותל המערבי...
אב המנזר קימט את מצחו וחזר בחיוך על המשפט שהשמיע קודם לכן:
- הרי לך עוד סיבה למשוך את ידיך מכל הענין.
- והאם לא היה מן הראוי שנעביר מידע זה לוותיקן?
- בטוחני שהם יודעים יותר מאיתנו, ואינם זקוקים לעזרתנו. וכפי
שנאמר במכתב שקיבלנו, גם יורשיה של האינקביזיציה הקדושה,
כקודמיהם, אינם אוהבים התערבות של זרים בעניניהם...
3 תל-אביב, 1974
ברוך הלפרין לא היה אדם דתי, ומאז שנות ילדותו לא דרכה כף רגלו
בבית הכנסת. לא בשבת ולא בחג ואפילו לא ביום הכיפורים. גם השנה
לא צם, והסתגר בביתו, שם גר לבדו, טובע בערמות של עיתוני ערב
ראש-השנה שטרם הספיק לקרוא, עיתוני ערב יום-כיפור, בתוספת כמה
ספרים שהצטברו על שולחנו. העבודה הלוחצת בה לא היה יום ולא
לילה, לא שבת ולא חג, לא הותירה זמן רב לקריאה. יום הכיפורים
הזה, שנה לאחר המלחמה, היה הזדמנות נדירה עבורו למנוחה
וקריאה.
בשעות הצהרים הדהדה באזניו, כמו באזני רבים אחרים בארץ, הצפירה
מן השנה שעברה.
מעט מאוחר יותר, התקשרה ברכה, מזכירת המדור.
- בשום פנים ואופן, לא בא בחשבון. הכל יכול לחכות עד לאחר החג,
התפרץ עוד לפני שברכה אמרה משפט ראשון.
- לא עלה בדעתך שאני לא בעניני עבודה?
- כבר שנה אני מחכה לשמוע ממך משהו שלא בעניני עבודה, ודווקא
היום? ובמחשבה שניה, אם תרשי לי, מאד אשמח לשמוע ממך, איך
לומר, משהו שאיננו סובל דיחוי, איננו קשור לעבודה, וניתן
לביצוע ללא סיכון של ידוי אבנים בכביש. הרי אנו במרחק
הליכה...
- ולמה לא אמרת?
- ומה בקשר אליך?
- אמא אמרה לי אף פעם לא להיות הראשונה.
- אם כך, מה קרה היום?
- ראשית, הרי זה יום חשבון הנפש...
- וממתי את לוקחת כל-כך ברצינות את יום-כיפור?
- חשבון נפש, ברוך, הוא לא רק לאומי. אני מדברת על חשבון, או
דין וחשבון אישי. ובנוסף לכך, הבנתי שאתה אומנם גבר רציני
בתפקידים שלך, אבל בחיים, אתה ממש ברוך, כלומר יורם.
- הקשיבי. הודות לכך שאני נראה ומתנהג כברוך, כלומר יורם,
קיבלתי את התפקיד. מבין כל הכישורים שלי זהו הנכס העיקרי,
לדעתו של ראש המדור שלנו. אם להודות על האמת, ברוך וברכה נשמע
לי ממש נחמד.
הספרים והעיתונים נשכחו בבית. כשנכנס ברוך לדירתה של ברכה כבר
התקרב הערב, ובהשפעת זכרונות המלחמה יצאו שניהם להאזין לתפילת
כל-נדרי בבית-הכנסת הסמוך. קהל רב הצטופף שם, מנסה להתקרב אל
החלונות. השמשים פתחו את החלונות והדלתות לרווחה כדי לאפשר
לכולם להאזין, ולו גם ממרחק. יום הכיפורים הראשון לאחר המלחמה
היה באמת ליום חשבון נפש אישי באותו ערב. חשבון הנפש הלאומי
כבר היה בתהליכי ביצוע מזה חדשים רבים.
- משהו מענין מחכה לך מחר, לחשה ברכה לברוך לפני שנפרדו ליד
ביתה. נסיעה מיוחדת במינה לארצות הברית. אין סיכונים, ממש נופש
בשבילך.
- אולי תצטרפי?
- עזוב את השטויות. אבל, במחשבה שניה, הייתי בהחלט שמחה...
- ובמה זכיתי לפרס הזה?
- באיזה משניהם?
ברוך הסתכל בה, מהסס לרגע, ומתחמק מהמבט שאיננו משתמע לשתי
פנים אמר לבסוף:
- אם הבנתי נכון, אז באמת חבל שביזבזנו שנה לחינם.
- לא חבל על שום דבר, ענתה ברכה. חשבתי שנבחרת לתפקיד בגלל זה
שאתה יודע לשחק את התמים, ועכשיו הבנתי שאצלך זה בכלל לא משחק.
אולי סוף-סוף תתן לי נשיקה קטנה?
לפני שנפרדו נזכר ברוך לשאול:
- ואיך זכיתי לפרס השני?
- בזכות התואר הראשון שלך במתמטיקה, עבודתך במחלקת הצפנה,
וכנראה שגם בגלל התמימות שלך. תקבל את ההנחיות כבר מחר. מדובר
באיזה תמהוני שבידיו שיטות לשבירת כתבי-סתר. מאז המלחמה התחילו
לתת לנושא הזה קדימות גבוהה במוסד. מדובר ביהודי שהתנצר, או
נוצרי שהתגייר, תאר לעצמך שאפילו אני אינני יודעת את כל
הפרטים. הם קוראים לדבר הזה בשם מבצע יחזקאל.
- ולמה דווקא כך?
- ומנין לי לדעת? תברר מחר, אם השם כל כך מטריד אותך. שמעתי את
ראש המדור אומר שבשבילך זה יהיה ממש משחק ילדים. ואל תצפה
לחופשות בעתיד הקרוב. לדעתו הנסיעה הזו היא בהחלט חופשה עבורך.
בהשוואה לנסיעה הקודמת, כל פעילות שלך יכולה להחשב לנופש.
- באמת שקצת חופש לא יזיק לי. כנראה שהמצב באמת קשה אם מוכנים
להוציא אותי לנסיעה כזו בגלל תמהוני כלשהו.
הם נפגשו שוב למחרת בבוקר, בדירה הצופה לשפת-הים של תל-אביב,
עליה התנוסס שלט קטן וצנוע: "החברה לסחר ויבוא".
נסיון בן שנים בעבודה משותפת עם ברכה עזרו לברוך לקבל את
ההנחיות כאילו הוא שומע על כל הענין לראשונה. כששאל לבסוף על
משמעות השם יחזקאל נאמר לו:
- המצאה של ג. האוביקט שלך עוסק בנבואות של אחרית הימים, ולג.,
כידוע, יש כל מיני אסוציאציות משונות. מעטים הם האנשים שכאשר
נופל לידם איצטרובל פשוט שנקטף מעץ אורן הם מתחילים להרצות על
מתמטיקאי איטלקי בשם פיבונאצ'י, שחי לפני שמונה-מאות שנה...
קשה להבין אתכם, חובבי המתמטיקה.
ברוך הסתיר חיוך קל, ורשם בזכרונו לנסות ולצרף את ג. למועדון
"מוקירי זכרו של פיבונאצ'י".
אחר חזר עם ברכה למשרד והשלים את סידורי הנסיעה. את כל הפרטים
חרט בזכרונו, ורק פתק קטן אחד רשמה ברכה והושיטה לו. הוא עיין
בפתק ואמר:
- כמובן. אין צורך לקנות. יש לי כבר שלושה כאלה בבית. מנסיעות
קודמות. פשוט התבישתי לתת לך...
4 רחובות, 1998
הגשם השוטף נמשך כבר שעות ללא הפסקה. חורף שכזה לא היה זכור
לצעירים, גם לא לזקנים. לא בארץ, אפילו לא בצפת, ולא בשום מקום
אחר בעולם. כלומר, באותם מקומות בהם בכלל ירד גשם והיו מים.
בחדשות הרדיו והטלויזיה, וברוב העתונים האשימו את הממשלה
בהזנחת התשתיות. הכבישים היו מוצפים, הרוסים וסתומים. שדות
ומטעים הפכו לביצות ענק והורגש כבר מחסור במוצרי חקלאות.
העתונות הדתית וערוצי התקשורת החרדים קראו לתפילות לעצירת
הגשם. החזאים שהפכו ליקירי התקשורת לא הצליחו להסביר דבר, ורק
ניסו להרגיע בתאורי שטפונות מחרידים יותר שפגעו במקומות אחרים
בעולם.
רובה של אירופה וחלקים של ארצות הברית נפגעו קשה, והעולם
המפותח העסוק בפגעיו לא מצא זמן, ענין, משאבים או רצון לעסוק
באזורים האדירים בהם הכו הבצורת הרעב והמגיפות.
שלמה אלעזר דשדש בין השלוליות, מנסה למצא מדרך רגל, בשביל
המוביל לביתו. קומתו הגבוהה וקוצר ראיתו הקשו עליו, ונעליו היו
מלאות מים. אור עלה מאחד החלונות והוא תהה האם אמנם שכח לכבותו
לפני שיצא. ענפים שבורים פזורים העידו על נזקי הסערה. מבעד
למעיל לחץ אל גופו את תיק ספרי הקודש, תמה לרגע אם הקרבה
הפיזית אל הקדושה עשויה לעזור לו בדרך כלשהיא. הכל היה חשוך
מסביבו, כנראה שוב הפסקת חשמל, ואולי פשוט מסתגרים ביום כזה
כולם בבתיהם מאחרי חלונות מוגפים. כאשר חטט בכיסו, מנסה לדלות
את המפתח, שמע רעש מוזר מאחריו, אך כשהפנה את ראשו לא ראה דבר.
מעבר לדרך התנשא בנין קרית המדע החדשה, חשוך כולו, למרות
גנרטור החירום המטרטר.
הצעירים הגאונים עושים מיליונים, עבר בראשו הרהור, והכל מופנה
לקראת סוף האלף. אילו רק ידעו שהלוח שלהם הוא לא הלוח הנכון!
הוא נכנס הביתה נוטף מים, הביט לעבר האור הדולק בחדר עבודתו
ואמץ את ספרי הקודש אל לבו.
הבית היה קטן, אבל ספק בהחלט את צרכיו של שלמה, ובמיוחד את
השתוקקותו לשקט ולבידוד מוחלט משכנים ומהמולה מיותרת.
כאשר הגיע לארץ צעיר נלהב בן עשרים ושש, השקיע את כל מרצו
בעבודה קשה, מרגיש שחובתו לבנות את הארץ, אשר רק בבחרותו
נתגלתה לו כארץ אבותיו. השכם בבקר היה יוצא לעבוד בבנין,
ובלילות עסק בעבודות שמירה מזדמנות במהלכן בלע כמויות עצומות
של ספרים מכל שטח ותחום, מנסה להשלים את חוסר השכלתו המוחלט.
תרבות ומדע, היסטוריה ומסורת ישראל משכו אותו עד לבלי יכולת
להפסיק. לשינה רבה לא היה זקוק. בילדותו, בכפר הנדח בפולניה בו
גדל היה רגיל, אולי נכון יותר לומר נאלץ, לקום לפני הזריחה,
ולעבוד קשה ללא מנוחה כמעט עד שעות הלילה. השדה והרפת, החזירים
ונקיון הסוסים חשלו את גופו ורוחו מילדות. לימודים או בית-ספר
לא עמדו כלל על סדר היום. החיים הקשים בכפר, המחסור, המשטר
החדש והשחיתות שבכל המערכות אלצו את הכל לנצל לעבודות מפרכות
את ילדיהם מגיל צעיר. והוא הרי לא היה ממש בן-משפחה מלא... רק
בימי ראשון היה זוכה למנוחה. את התפילות בכנסיה לא אהב. הדרשה
היתה מפחידה. עונשים כבדים ארבו לו מכל עבר. ככל אשר הבין
מדברי הכומר, מובטח היה לו שיצלה באש הגיהנום. אמונות תפלות
וספורי מכשפות מחרידים הקיפו אותו בביתו כמו קורי עכביש
מפחידים. העכבישים למרבה הפלא היו מביאי מזל והריגתם הבטיחה
מכות וביש מזל בעתיד.
שלמה לא אהב להזכר בימים אלה, בודאי לא לספר עליהם. עכשיו
משהשכיל והרחיב את אופקיו יכול היה להפנות את השואלים לעברו אל
קטעים אחדים מ"הצפור הצבועה". אולם מיודעיו המעטים התרגלו כבר
מזמן לא לחקור ולדרוש בעברו. בסופו של דבר הביאה לו הכנסיה רוח
והצלה, גם שינתה את חייו. הוא מצא חן בעיני אחד הנזירים אשר
אמץ אותו להיות לו לעוזר. ראשית למד קרוא וכתוב, ואחר כךהצטרף
לעבודתו של איש חסדו בגנזכי המנזר. רק לאחר שנים הבין כיצד
התרחש אותו נס שהצילו מחיים בצל חשכת ימי הביניים.
לכשנתבסס בארץ-ישראל, אליה הגיע עקב מה שכנה, בינו לבין עצמו,
בשם "לידתו השניה", חזר לעיסוקיו מימי המנזר. אלא שכאן החליף
את קודשי הנוצרים בקודשי היהודים. הענין המחודש בתחום הישן
השתלב היטב במומחיות שרכש אט-אט לעצמו בשימוש במחשב.
שלמה עזב עבודות הבנין והשמירה, ופרנסה מצא במתן הרצאות אשר
נתגלו כהצלחה גדולה. קהל רב של עקרות בית משועממות, מדענים
מחפשי מסתורין, קבליסטים תמהוניים וצעירים מחפשי משמעות נהרו
להאזין למרצה ששמו נשא לפניו, גדשו את החדרים הקטנים בבתי
תרבות, בתי ספר ודירות פרטיות והכנסתו היתה מובטחת.
הוא הניח את הספרים על השולחן, הוריד את המעיל הכבד וספוג
הגשם, ופנה להכין לעצמו כוס תה ומשהו לאכול.
למה התכוונה אותה צעירה חשב לעצמו כשהחל ללגום. בהרצאה הקודמת
נשמעה לי מתענינת בעניני מחשבים, אבל אז הסתפקה בתשובות סתומות
למדי. אבל היום, כאילו חייה תלויים באיזו תשובה ממני, התעקשה
לגלות משהו, למרות זה שאת השאלות הציגה כמי שמגלה טפח ומסתיר
טפחיים.
התה כבר היה קר. תוך כדי זלילת מיני שאריות שמצא במקרר, חטט
בערימת נירות, מנסה למצוא את רשימת משתתפי ההרצאה. הרי לא לחנם
בקשתי מהם לספק כמה פרטים אישיים על עצמם!
כשמצא את שמה של רותי ברשימה עלה חיוך של הפתעה על פניו.
"ביולוגית, עוסקת במחקר הקוד הגנטי". ניצוץ של התרגשות האיר את
עיניו. קוד, וכי במה אנו עוסקים אם לא בקודים?
בראשו הדהדו מילים ששמע לפני שנים רבות ממורו ומדריכו הנערץ
עליו, מי שהצילו מגורלו העלוב בכפר, ונתן לו חיים חדשים, זנח
אותו לאחר שנים, וחזר וניגלה שוב על-מנת לתת לו זהות חדשה וארץ
חדשה.
- אני עומד להסתלק מכאן. מחר. אתה תמשיך לפענח את הדפים
העתיקים. אני אקדיש את חיי לפענוח הדפים החדשים.
- מה הם הדפים החדשים? ואיך אשאר כאן בלעדיך?
- הדפים החדשים הם לא דפים של ממש. אלו רשימות ארוכות של...
כעין אותיות הכתובות בתוך גוף האדם. שם רשום מי יגדל להית
מנהיג, ומי להיות גנב-סוסים. מי יהיה גבוה ומי נמוך. מי שחור
ומי לבן. מי יחלה ומי ימות בשיבה טובה. בעתיד אולי תלמד ותבין.
ועכשיו, אל תדאג. אתה, המשך בשלך, ואף תצליח. ואני, קרוב לודאי
שיום אחד עוד תשמע ממני. ובענין הדפים החדשים הללו, אל תזכיר
זאת לאיש לעולם.
כמה פעמים ניסה לפענח את המסתתר מאחרי מלים סתומות אלה. כאשר
זכר מדריכו היה עולה לפניו, כאשר הרגיש בודד או מיותר, וכאשר
היה תוהה אם יש לו עצמו יעוד כלשהו בחייו. הגלוי לעין באותם
משפטים נראה לו פשוט מדי. מה למדע הגנטיקה ולעיסוקיהם בכתבי
המנזר העתיקים?
לעתים שקל לנסות וללמוד את הנושא. אולי דרכו יצליח להתחקות על
העקבות שנעלמו לפני שנים.
טרדות היום-יום, וחוסר אמונתו בסיכויי ההצלחה דחו שוב ושוב את
הביצוע. עכשיו, במפתיע, נוצר צרוף-המקרים שהיה דרוש לו על מנת
להתלהב. משפטי הפרידה של המורה, שאלותיה המשונות של הצעירה,
והעיקר, המכנה המשותף, מילת הצופן, הרי היא "הצופן" עצמו. הקוד
הגנטי והקוד של כתבי-הקודש.
הגיע הזמן שאבדוק את הענין ביסודיות, אמר לעצמו בעודו מכין כוס
תה נוספת. ברור כשמש שהצעירה מעונינת בידע שלי. אקדים אם כך
רפואה למכה, ואתכונן מעט, על-מנת שאוכל אני ללמוד מן הידע
שלה...
עד הבוקר ישב מול המחשב, מחפש באתרי האינטרנט מידע בעניני
גנטיקה. עשרות דפים בלע באותו לילה, מופתע מהכמויות האדירות של
האינפורמציה שמצא. פתאום הרגיש בטחון שהמורה הקשיש, אשר גילו
כבר מעבר לשמונים שנה, עדין בחיים, עדין פעיל ועירני כשהיה,
ועוד נכונה להם חויה משותפת בעתיד הקרוב. סבך האתרים והקישורים
שחלפו על פני המסך נדמה לו כרשת סבוכה של קורי עכביש אשר נותנת
לקרבנות להלכד ולהבלע בה עד מוות, ומאפשרת ליודעי-דבר לנוע
בבטחה לאורך הקורים עד שיגיעו למטרתם. הכותרות ריצדו מול
עיניו, וטיפות הגשם הניתזות משמשת החלון הבהיקו בשלל צבעים
המוחזרים ממסך המחשב המשתקף בהן.
"הפרויקט הבינלאומי לפענוח הקוד הגנטי"
"הצופן של הקיום האנושי"
"הקוד הגנטי - הוכחה לקיומו של אלוהים"
"הסכנות שבהנדסה גנטית"
"התועלת של ההנדסה הגנטית"
"הצופן הגנטי ותורת דרווין"
התוכן היה מפליא, מדהים, מרתק.
מתי אספיק לקרוא את כל אלה?
בעודו מנסה לקרוא, להבין וללמוד, מצא את עצמו נסחף שוב ושוב
לגלוש לקישורים צדדיים ומסתעפים, לאתרים שהרחיקו אותו מהנושא
המדעי אך, כך אמרה לו הרגשתו, עתידים להובילו אל הדמות הנערצת
עליו שעזבה אותו לנפשו על אדמת ארץ-הקודש, מבלי להותיר כל
עקבות, לפני שנים רבות.
השעות עברו. הסופה שככה, ולאחר כמה שעות התחדשה ביתר עצמה. ענף
מאחד העצים נשבר וחבט בנופלו בגג הבית. רק הפסקת החשמל הכריחה
אותו, בעל כרחו, לעצור.
איך לא הכרתי דבר מכל אלה עד היום? הרי אלו צופנים שממש מבקשים
שיפענחו אותם.
העולם הגלוי, הנראה לעין, מכיל רק חלק קטן ביותר מן הקיום ומן
היקום. ובתוך החלק הזעיר הזה חי ופועל רוב רובו של המין
האנושי. העולם הסמוי, לעומתו, רחב ומקיף עשרות מונים, ובו
פועלים ומתענינים רק מעטים. מאות מליונים מכירים היטב את כתבי
הקודש כפשוטם. והרי עקר החוכמה והענין הוא במה שמוצפן בין
השורות! אך בזה עוסקים רק בודדים, ואיש איננו מאמין לדבריהם.
להאמין שקוד גנטי בן ששה מיליארד סימנים התפתח מעצמו, משך
השנים, מקוד פשוט של יצורים פרימיטיביים קדמונים ועד לקוד
המורכב של האדם, והכל דרך שינויים מקריים וברירה טבעית? הרי זה
ממש מדע בדיוני. ממש כמו לטעון שהמכונית התפתחה באותו אופן
מחלוק-נחל עגול דמוי גלגל.
כל השומע יצחק. ממש כפי שתשמע הטענה שחוקי המתמטיקה והפיזיקה
המורכבים התפתחו מעצמם מתוך חוקים פשוטים יותר הקימים בטבע,
כגון חוקי הסימטריה.
"הדפים החדשים"... איזו מין הגדרה משונה... חדש לעומת ישן. כל
כך הייתי רוצה לדעת לאן הגיע הוא בחיפושיו, היכן הוא היום?
זרם החשמל המתחדש קטע לרגע את חוט מחשבותיו. פתאום חלף בראשו
רעיון.
באותה שיטה בה אפשר למצוא נבואות לעתיד מוצפנות בין פסוקי
התנך, אנסה אני למצוא את חוקי המתמטיקה מוצפנים בתוך הקוד
הגנטי. ואם אצליח אולי נמצא את עצמנו עובדים שוב יחד? היתכן
שעצם עיסוקי בנושא יגרום לו ליצור איתי קשר?
שלמה חזר למחשב ופתח את האתר: "מפוי גנטי מלא של חמשת-אלפים
גנים אנושיים", אבל לא הצליח להבין דבר וחצי דבר בתוך הרשימות
והטבלאות הארוכות, אשר נראו לו כרשומים בסינית, למרות זה
שהכילו רק אותיות לטיניות. ברור היה לו שרשומות הארוכות מצפות
לפענוח.
אחר כך עבר לכתובת אחרת, בה הוצגו הדברים בשפה ברורה יותר.
על זבל ועל הבל?! www.nonesense/telo/fib
ארבעים וששה הכרומוזומים שבגרעין התא האנושי, עשויים, כל-אחד,
משרשרות ארוכות של מולקולות הנקראות בשם DNA. מולקולות אלה
עשויות ממולקולות קטנות יותר, כמו אותיות בתוך משפט ארוך אשר
אין בו רווחים בין המילים, או כמו חרוזים על שרשרת. מסתבר,
שקימות בסך הכל ארבע אותיות שונות המרכיבות את השרשרות הללו,
והן: A, C, G, T,. בכל ארבעת הכרומוזומים יש ביחד כשישה
מיליארד אותיות. המדענים מצרפים את האותיות למעין מילים. הם
מסוגלים היום, אחרי עשרות שנות מחקר, להבין אך ורק מילים בנות
שלוש אותיות, ולפענח את המשמעות של כחמישה אחוזים מתוך כלל
האינפורמציה שבגנים. הקטעים המפוענחים האלה הם נותני הפקודות
לייצור כל החלבונים שבגוף החי. אך מה על תשעים וחמישה האחוזים
הנותרים?
מארבע אותיות שונות ניתן להרכיב שישים וארבע מילים בנות שלוש
אותיות. אוצר מילים זעיר זה מספיק להסביר את ייצור החלבונים
שבגוף החי.
אך מאותן ארבע אותיות ניתן להרכיב יותר ממיליון מילים בנות עשר
אותיות, וזה אוצר מילים גדול מאשר זה של השפה האנגלית!
הגיע הזמן להתחיל ולפענח את הרשום בגרעיני התאים שלנו!
גישתו העלובה של המדע לענין באה לידי ביטוי בשמות שניתנו לאותם
רצפים של מיליארדי אותיות שאיש, עד למחקרי החדש, לא הצליח
לפענח. שמות אלה המעידים על בורות וחוסר הבנה הינם:
Nonsense DNA או Junk DNA, כלומר ד.נ.א. שהנו הבל וזבל, חסר
כל תפקיד ומשמעות. היתכן? מהו באמת החומר הגנטי "חסר המשמעות"
כביכול? זו השאלה אשר כל בר-דעת חייב לשאול.
כפי שכבר אמרנו, שם מוזר זה מתיחס ל- 95% מכלל תוכן
הכרומוזומים שבתאי האדם.
הכרומוזומים הארוכים מורכבים מעשרות-אלפי קטעים קצרים יחסית
הנקראים גנים.
כל גן, או קבוצת גנים קובעים תכונה אנושית מסוימת, החל מצבע
העינים וכלה בתכונות נפשיות ופסיכולוגיות. לאורך כל כרומוזום,
בין גן אחד לשני, נמצאים קטעים קטעים מפרידים. גם כל גן בודד
מפוצל בדרך-כלל לכמה חלקים על-ידי קטעים מפרידים דומים.
מסתבר שהקטעים המפרידים הללו הם רוב-רובו של החומר הגנטי,
והמדע איננו יודע ליחס להם כל תפקיד או משמעות. בתוכם צפונים
95% מהאינפורמציה הגנטית. אך המדע איננו יודע לפענח אינפורמציה
זו. המדענים שהצליחו עד היום לפענח רק את הצופן של 5% מתוך
החומר הגנטי שבכרומוזומים, אותם 5% המרכיבים את הגנים הידועים,
ממשיכים לרמות ולהשלות את הציבורהם משתדלים להמעיט בחשיבותם של
אותה מסה אדירה של אינפורמציה המקיפה 95% מהכרומוזומים שאינם
מובנים ואינם מפוענחים על-ידי מתן שמות מוליכי שולל. מהן
הסיבות להתנהגות חסרת-אחריות זו?
א. רוב המדענים מעונינים להעלים מאיתנו את בורותם ואוזלת
ידם.
ב. מיעוט זעיר יודע, אך מעלים את המידע בדבר המשמעות והתפקיד
האמיתיים של אותו ד.נ.א. של "הבל וזבל", משמעות העתידה להקנות
כוחות אדירים למחזיקים בה.
גלשו לדף הבא על מנת לקרוא את האמת המדהימה.
שלמה המשיך בהתלהבות של מי שמגלה עולם חדש.
התאווה לגלות את מה שמוצפן בתוך הקוד-הגנטי היתה זהה מבחינתו
לגילוי המוצפן בכתבים העתיקים מימי הבינים. כמות אדירה שכזו של
סימנים שגדולי המדענים בטוחים שהם חסרי שחר... איך אפשר לעמוד
בפני הפתוי! מי יודע אלו אוצרות גנוזים שם!
כשלחץ שלמה על הקשור שבתחתית הדף על-מנת להמשיך בקריאה, נתקל
בתופעה משונה וחדשה עבורו. לפניו נפתח מסך שנתן לו הרגשה של
טריקת דלת שאך זה החלה להפתח.
http://www.atp/ serv/ src. 346dxcf
הדף שביקשת אינו זמין כעת. אנא נסה שנית מאוחר יותר.
בתחילה חשב שזו רק בעיה טכנית זמנית, ועבר לקריאה באתרים
אחרים. כמויות החומר שלפניו היו עצומות, ומה זה משנה מנין
יתחיל?
כעבור שעה החליט לנסות שוב. הפעם הפתיעה אותו הודעה חדשה:
http:// www. codex/ src / no
אינך מוסמך לגלוש אל אתר זה. זהו אתר פרטי המצריך רישום וסיסמה
מיוחדים. כל נסיון לחדור לאתר ללא אישור יזוהה על ידינו מיד
ויזכה לתגובה הולמת! ראה הוזהרת!
נראה שפענוח הקוד הגנטי, ערב תחילתו של האלף השלישי לספירתם,
מסתיר בתוכו סודות מסוכנים לא פחות מהקוד בו השתמש יוהנס לפני
יותר מחמש-מאות שנה לפענות כתבי הקודש.
ותוך כדי הרהורים אלה הכריעה אותו העייפות.
5 "באג 2000"
אלי קם והציץ מן החלון. מים, גשם, חושך, רעש עמום של גנרטור
חירום. נסיעה הביתה במזג אויר כזה לא נראתה לו. מה גם שכאן
במעבדה יש אור וגם חום, ובבית עם כל הפסקות החשמל הללו לא יזכה
אפילו לכוס קפה. מצד שני, לא חיבים לנסוע הביתה. יש עוד
אפשרות, ושם, גם ללא חשמל, חום יש תמיד.
החרדה העולמית למפולת המחשבים הצפויה בתום האלף היטיבה עם אלי
ורבים שכמותו. בחוגי המקצוע דברו על הרבה עבודה קשה ומאומצת,
אך הפצת תסריטי אימה על בנקים מתמוטטים, שדות תעופה קורסים
וטילים בין יבשתיים המשוגרים ללא בקרה היתה מעוררת אצל אלי
דווקא את הקשורים -רותי, דירה, מענקים ומשכנתא. השעות הארוכות
אותן בילה מילדותו מול מסכי המחשבים החלו להניב פרי. המומחיות
שרכש היתה בימים אלה מצרך מבוקש, וכצעירים רבים אחרים לא התביש
לנצל כל הזדמנות שנקרתה לו לשיפור מעמדו, משכורתו וקירבתו אל
הבוס.
הוא חזר והתישב אל שולחן עבודתו העמוס. מתוך מסך המחשב נעו
לקראתו בהילוך אטי חלונות צבעוניים כאילו באו היישר מן החלל
החצון. עוד רעיון אחד יבדוק הלילה, ואם זה יצליח...
- אתה עוד שם? שמע את קולה של רותי כשהרים את השפופרת, - כדאי
שתתחיל לזוז ואם תזדרז תגיע לפני שש בבוקר.
- ומה בדיוק יקרה בשעה שש? עכשיו נעץ את עיניו בסבך הפקודות
והמשוואות שהעלה בשעות האחרונות על המסך ופתאום הבין את אשר
ראו עיניו!
- לא צריך משכנתא, אמר. הפתרון בידי, ואני מקווה שאין כאן כל
טעות. הוא היה שקוע לחלוטין במשוואות שלפניו ואת תשובתה של
רותי לא שמע.
- אתה בטוח שאתה בסדר? הבנקים, כך נדמה לי, סגורים עדין.
- מה אמרת צפוי לנו בשש?
- בשש בעצם שום דבר. הזריחה היום בשש ועשרים, ובתוספת טווח
בטחון, בגלל מזג האויר, ואם נחסיר ששים ושש דקות...
- והיכן זה כתוב? קטע אותה באמצע המשפט. רותי לא היתה בטוחה אם
שאלה זו מכוונת אליה, או שהיא מהווה עדיין חלק מהשיחה שאלי
מנהל כעת עם המחשב שמול עיניו. מוכר היה לה הניתוק מהמציאות
שלתוכו היה צולל אלי כאשר התרכז בנבכי התוכנות והנוסחאות.
- כשתגיע תסביר לי בקשר למשכנתא. והעיקר, תזהר בדרך.
הנסיעה מקרית-המדע היתה נעימה ומרעננת. הכביש היה ריק, הסופה
שככה, ואפילו ירח מלא, תמונה שממש נגזרה מפסיכו של היצקוק,
בצבץ בין העננים. כאשר התקרב לביתה של רותי כבר הופיעו משכימי
הקום ברחובות, חבושי כובעים, נושאי מטריות, עטופים במעילים
המנסים לשמר לעוד כמה דקות את חום הבית ואולי גם את מנעמיו.
הרמזורים הבהבו עדין בצהוב למרות תחבורת הבוקר המתגברת, וזו
היתה רק תקלה אחת מיני רבות אשר נמנו כעת בהתלהבות מרובה ובשמץ
של הומור על ידי קרין הבקר של קול ישראל. השבושים הצפויים היום
בעקב מזג האויר הסוער נדמו לאלי כחזרה כללית לקראת באג 2000.
רותי גרה בבדירה שכורה בבית משותף על גבול הפרדסים שהלכו
והושמדו לטובת שכונות יוקרה חדשות. באביב היו מטיילים שם בין
משוכות הצברים, זוללים אשכוליות בשלות שנותרו על העצים, מציצים
לתוך מבנים נהרסים שידעו ימים טובים יותר לפני הרבה עשרות שנים
בימיה הראשונים של המושבה. במבנים היו שרידי מדורות, בקבוקי
משקה ריקים, שמיכות מזוהמות ושאריות מזון שהעידו על טיפוסים
מוזרים ומפחידים המתגוררים שם בלילות. לפעמים נתקלו במכונית
מפוארת הנעה במהירות בדרך העפר, מפירה את השלוה הנהדרת, ונעצרת
ליד אחד ממאהלי הבדואים הפזורים בשטח. צרוף משונה שנתן היה
להסבירו בסחר סמים או פעילות מפחידה אחרת. רצח הקשור, כך טענו
העתונים, בכת השטן, אירע באחד המבנים הנטושים שהכירו מסיוריהם.
באביב האחרון החליטו להגביל את עצמם לטיולי שבת בלבד, לוותר על
הנאת הבדידות, ולהשאר בשבילים המרכזיים העמוסים מטיילים.
הוא החנה את מכוניתו, דלג בין השלוליות, ומהר אל תוך הבית.
כשנכנס, מצא אלי את רותי מכורבלת בתוך שמיכה, רבוצה על הספה,
מעיינת במוספי העתונים שלא הספיקה לקרוא בסוף השבוע. לנשיקות
וחיבוקים לא היה להם זמן. אלי היה רעב כזאב, רותי סקרנית לשמוע
מה התחדש אצלו בעבודה. מאוד היתה גאה בגאון המחשבים שלה אשר
עתיד להציל את העולם מסכנות "באג 2000". אלי סיפר לה בהתרגשות
על הרעיונות האחרונים שלו.
- אם כך, אתה בדרך לפתרון, שנה לפני המועד!
- אם לא היית מתקשרת, הייתי בודאי ממשיך לעבוד עד הבוקר!
- העולם יצטרך להשלים עם העובדה שהצלתו תדחה בעשרים וארבע
שעות...
- רותי, זה בכלל לא מצחיק. אצלנו כל יום קובע.
- עכשיו אתה מנסה לעשות לי נקיפות מצפון? רותי היתה רגישה
בענין זה, והתמודדה כבר שנים בגבורה ובסבלנות עם הערות דומות
של חותנתה לעתיד. היא לא יכלה להתאפק מלהעיר:
- אולי כדאי שתתרכז בבדיקת רמת המודעות ל"באג אלפיים" בפולניה?
אך מיד הרגישה שהגזימה, וסיימה במעין תיקון, מלווה בחיבוק:
- העיקר הוא שתצליח. אולי עדיף שתישן על זה הלילה, ומחר תסגור
ענין! עכשיו תסביר לי, אבל בקיצור, מהו הפיתרון שחידשת
היום...
- אשר לשאלה על מה כדאי לי לישון הלילה, תתפלאי לשמוע שסדר
העדיפויות שלי שונה ממה שאת חושבת, ענה אלי. ואשר לחידושים,
הרי פתרונות כבר קימים מזמן, אלא שכולם כרוכים בהשקעות כספיות
עצומות ובהרבה מאד שעות עבודה. המוסדות הגדולים והעשירים, מספר
בנקים, חברות תעופה גדולות, כל אלו שהבינו כבר מזמן את חומרת
הבעיה, יגיעו בזמן לפתרון, ויהיו מאורגנים כראוי עוד לפני
שתגיע שנת אלפיים גם ללא הרעיונות שלי.
- מה עוזרים אם כך החידושים שלך?
- הם יאפשרו לכל האחרים, כל אלו שזלזלו עד עכשיו בעניין,
להכניס את התיקונים הדרושים במערכות שלהם בזמן, וזו הדרך
היחידה שנותרה כיום כדי למנוע את קריסת מערכות המחשבים בעולם
כאשר תגיע שנת אלפיים. בשיטות הרגילות פשוט לא ניתן להשלים את
תיקוני התוכנות בזמן.
- כלומר אתה בסך הכל עתיד לעזור לכמה בנקים קטנים ומסכנים...
נסתה רותי להקניט אותו.
- לא בדיוק. מאחר והמון מערכות מחשבים קשורות ביניהן, אז אותם
מוסדות "קטנים ומסכנים" שלא התאימו את המחשבים שלהם לשינוי
התאריך, ישבשו מחדש את המערכות שקבלו את הטיפול הנכון. ואם
תקחי בחשבון שבשיטות הקימות אפילו ממשלת ארצות הברית לא תצליח
להתאים את המחשבים שלה עד לסוף שנת תשעים ותשע, שלא לדבר על
ממשלת ישראל בה עדיין מתווכחים בין משרדי הממשלה השונים מי
יהיה אחראי על הנושא...
- ואלי שלי יציל את העולם משואה!
- זה לא מצחיק רותי, נזף בה. ספר בדיוני חדש שיצא עכשיו לאור
מתאר כיצד הסינים ינצלו את התמוטטות מחשבי שיגור הטילים
האמריקאיים בחצות, בלילה שבין שנת תשעים ותשע לשנת אלפיים, ואז
תחל החגיגה האמיתית...
- וכל זה אמיתי? האם אין כאן הגזמה אחת גדולה?
- לדעתי לא. ההפך הוא הנכון. ישנם אפילו כאלה שטוענים שקיים
קשר להמעיט בחומרת הבעיה כדי שלא להכניס את העולם כבר עכשיו
לפניקה. קבוצות של מאמינים בתורת ההישרדות בארצות הברית כבר
מטיפות היום לחבריהן להתחיל לאגור מזון.
- ומה זה שיך למזון?
- כמו בכל תעשיה אחרת גם שם הכל מופעל על-ידי מחשבים. וכשאלו
יפסיקו לתפקד, גם היצור יפסק.
- ואנשים ממש אוגרים שימורים? ממש קשה להאמין.
- לא רק שהם אוגרים, אלא מאחר והנושא והבהלה מופצים בתקשורת
ובעיקר באינטרנט, הרי כמה מתעשיות המזון בארצות הברית כבר
מגדילות את מערכי היצור שלהן כדי לעשות רווחים
מהביקושים המתגברים. הכל תלוי כמובן לאיזו אסכולה שיך האדם.
- ומה הן האסכולות השונות?
- אלו נקראות בשמות משעשעים למדי: "תרנגולים", הקוראים בקולי
קולות שסוף העולם מתקרב, ו"ינשופים", אלו המאמינים שהלילה עוד
צעיר, ועוד נותר לנו זמן למכביר עד ליום הקטסטרופה הגדולה.
"Roosters and Owls" הוא מושג ידוע בין אנשי המחשבים.
- מנין השמות הללו? זה חלק מפולקלור המחשבים? לי זה מזכיר משהו
מלימודי ההיסטוריה שלי.
- יפה, רותי. זה באמת היסטורי. הזכרון שלך ממש מדהים. כל השמות
לקוחים מספרות יום-הדין הנוצרית. ימי הבינים.
- וכיצד זה מתקשר אל "באג-אלפיים"?
- התרנגולים קוראים בקול גדול שהעולם יעצר וכל המערכות יקרסו
בשלושים ואחד לדצמבר שנת1999, והינשופים טוענים שהכל יעבור
בשלום, בינתיים. - רק בינתיים?
- כן. כי לדעתם של אחדים מהמומחים, ישנו תאריך מאוחר יותר,
שאיש איננו מתיחס אליו. גם אם נצליח לפתור את הבעיות של ליל
חגיגות האלף החדש, לא יהיה זה סוף פסוק. חייבים כבר היום להערך
לתאריך המסוכן הבא.
- והוא?
- העשרים ותשיעי לפברואר של שנת אלפיים.
- יש בפברואר אלפיים עשרים ותשעה ימים? רותי ניסתה לחשב
במהירות. הרי חודש פברואר מעובר קיים רק בשנים המתחלקות בארבע,
פרט לאלו המתחלקות במאה. בשנת 1900 היו בפברואר עשרים ושמונה
ימים בלבד. את זה הסביר לי פעם אבא, שיום הולדתו חל בדיוק
בעשרים ותשיעי לפברואר.
- אם כך, יש לי בשורה עבור אבא שלך. הכלל שהזכרת איננו חל
בשנים המתחלקות בארבע-מאות, ואי לכך תהיה שנת 2000 שנה מעוברת.
את יום הולדתו נוכל לחגוג, אבל בתוכנות המחשב המקובלות לא טרחו
המתכנתים להכניס את ההסתיגות בדבר השנים המתחלקות בארבע מאות.
ולכן, כך טוענים רבים, גם אם נעבור בשלום את ה 31.12.99, יקרסו
המערכות ב 29.2.2000.
- ואלי שלי יציל את העולם, חזרה ואמרה רותי, הפעם לא בקינטור
אלא בהתפנקות מסוימת, מלווה בהתרפקות מסוימת עוד יותר.
כשנכנסו למטה נזכר אלי לשאול:
- ואיך עבר עליך היום בעבודה?
- אצלי אין הרבה חדש. עובדים קשה, מתקדמים. אנחנו לא עוסקים
בהצלת העולם.
- מי יודע מה עוד תגלו בהמשך.
- לי דוקא נוח להמשיך כך, בלי יותר מדי התרגשויות.
- יפה! אל תבזבזי את ההתרגשויות בעבודה ותשמרי אותן רק
בשבילי!
כבר למחרת התהפכה הקערה על פיה.
6 3...5...8...13...21...34
מעבדתה של רותי נראתה כשדה קרב לאחר יום עבודה מתיש ומתסכל.
כבר בבקר כאשר נכנסה הרגישה במשהו מוזר. שנים של נסיון למדו
אותה להבחין בפרטים הקטנים, ורק הצצה קלה אל שורות בקבוקי
החידקים שלה, תיבות השרצים, כך קרא להם אלי, וכבר ידעה שמדובר
בחבלה, מגיפה, הרעלה, מכל מקום, הרבה עבודת בילוש והרבה שעות
נוספות.
- בקר טוב! שמעה את קולו של דר. אטינגר מאחריה. אטינגר אהב
לשטוף את העינים במראה הנאה שהציגה רותי, וטרח במשך השנים
לאסוף סביבו צוות של בנות נאות וחכמות. למרות המוסכמות, מסתבר
שלא היתה זו משימה בלתי אפשרית. שלושים שנים ויותר חי בנאמנות
יתרה לאשתו, אשר רק לעתים נדירות היתה חושפת את עצמה לצות
העובדים. קשה היה להבין מה מצא גבר נאה וחריף שכמותו באשה
הקטנה והשמנמונת, אשר תמיד השתדלה להצטנע ככל האפשר, אך ניכר
היה לעין שבני הזוג אטינגר ממש מעריצים זה את זו.
- ובכן, מה קורה פה? שאל אטינגר בהבעה סמכותית מפחידה.
- נתחיל לבדוק, אולי... רותי לא אהבה את ההלחצות של הבוס.
- נא לשים לב, הוסיף ברצינות איומה, לפניך שורת מבחנות מסומנות
במספרים מאפס ועד חמישים.
אני מבין שאלו קטעים עוקבים של חומר גנטי "חסר משמעות" כביכול.
ואני רואה שהקטעים אשר השתלתם גרמה למות החידקים נושאים את
המספרים: שלוש, חמש, שמונה, שלוש-עשרה... מענין מאד... ואחרי
שלוש עשרה חוזרת התופעה שוב רק בדוגמה מספר עשרים ואחת. האם את
רואה כאן חוקיות מסוימת? ולפני שנמשיך, מה אומרים המספרים
הללו? הם בוודאי אינם סתם מספרי רישום סידוריים. הרי יודע אני
עם מי יש לי כאן עסק, חייך אטינגר לעבר רותי. אני משער...
- אין צורך בהשערות. אין כאן שום סוד.
הלחץ למציאת פתרון מהיר לכשלונו של ניסוי חשוב זה, שבהכנתו
טרחה שבוע תמים, החל לתת ברותי את אותותיו. בדיוק כאשר הגשת
הדו"ח השנתי מתקרבת, מתגלה פתאום תופעה מוזרה שאין לה, עדיין,
כל הסבר. אולי כל מסקנותיהם מעבודת השנה האחרונה בטעות יסודן?
- אם כך, ספרי לי, החליף אטינגר לנימה אבהית מרגיעה.
- בודדנו שורת קטעים מתוך ה: "ד.נ. א. חסר המשמעות". סימנו
אותם לפי הסדר המקורי בו הם היו מאורגנים בתוך הכרומוזום שלנו.
ואז, שתלנו צירופים שונים שלהם אל תוך גרעיני התאים של תרביות
החידקים. כלומר, במבחנה מספר אחת נמצא קטע מספר אחד. במבחנה
מספר חמש, חמשת הקטעים הראשונים... אבל מדוע נפגעו דווקא אלה?
מילא, שלוש-עשרה הוא מספר של מזל רע, ניסתה להתבדח, אבל אחריו,
ללא שום הגיון, עשרים ואחת, ואחריו, פתאום, דווקא
שלושים-וארבע!
- ואינך יכולה למצוא כל חוקיות בשורת המספרים הזו? אולי תעזרי
בסדרת ההרצאות שלך?
- ואני דווקא חשבתי שזה יביא לנו תועלת. חפוש משמעות המחזוריות
בטבע ובתנ"ך.
- אולי תביאי לכאן את השיטות של ימי הבינים ונראה אם זה יפתור
את התעלומה. אלא שבשורת המספרים הזו אינני רואה כל מסתורין.
הציניות של אטינגר וחוש ההומור המתוכם שלו בלבלו תמיד את בני
שיחו. אפילו אישתו היתה אומרת שקשה לה להחליט מתי הוא מדבר
ברצינות ומתי משתעשע להנאתו.
- מחשבים זה לא בדיוק ימי הבינים, לא התאפקה רותי. ועל מנת
למצוא מחזוריות... אולי ננסה כפי שעושים בבחינות פסיכומטריות.
מצא את האיבר הבא בטור! היא נהנתה להציב בפניו את החידה שהיתה
בטוחה שלא יוכל לפצח.
אטינגר שכבר עמד על סף הדלת, נעצר. חידות מתמטיות היו חביבות
עליו, והצלחתו בפתרונן היתה רבה. לעיתים היה מתחרה בצעירים
מקרובי משפחתו ובסטודנטים בפתרון החלקים החשבוניים של הבחינות
הפסיכומטריות. הוא נעץ מבטו שוב בשורת המבחנות, ואמר:
- אני רואה משהו, אבל...
רותי הרגישה שהתשובה נמצאת כבר על קצה לשונו של הפרופסור.
תשובה? פתרון? אולי רק ניחוש מתימטי מתוכם...
- אבל חושש לומר זאת, קפצה רותי. ובכן היה נא בטוח. אם תנחש
וגם תוכיח שהאיבר הבא בטור הוא, למשל, תשעים-ושתים, אחזור שוב
על הניסוי עם מאה דוגמאות במקום חמישים.
- לא תצטרכי לטרוח כל כך, חייך אטיגר. אחרי שלושים-וארבע
יבואו, לדעתי חמשים-וחמש, ולאחריו, הוא היסס לשניה, משלים
חישוב קצר בראשו, לאחריו אני מהמר על שמונים-ותשע!
- ומה ההגיון?
- תמצאי בעצמך. אלי חזק במתמטיקה. בכל מקרה זו לא תהיה עבודת
חינם. הרי ברור שעל ניסוי קריטי כזה חייבים ראשית כל לחזור
על-מנת לאמתו. ובכלל לא יזיק לבצע את החזרה בצורה מורחבת. בכל
מקרה תכנסי אלי בשתים-עשרה. אטינגר הסתובב ויצא מן המעבדה.
רותי נותרה מבולבלת. השעה היתה תשע, ואצל אטינגר חסר הסבלנות
פרוש הדבר היה שבתוך שעה הוא יכנס שוב לרחרח. היא היתה מוטרדת
ולחוצה, והתנחמה בידיעה שדוקא מצבי כאלה היא מתפקדת במיטבה.
איך בכלל אפשר בכמה שעות למצוא הגיון במוות המחזורי המשונה
הזה, ואיזה מין מחזוריות הוא מוצא בכלל בשורת המספרים הזו? מצד
שני, לאטינגר יש רעיונות טובים. ואם הוא מוצא כאן סדר מסוים
הרי לא יתכן שהדבר מקרי. וגם אם לפרופסור הגאון שלי היה זה
בסך-הכל ניחוש מוצלח, אולי לי זה יתן קצה חוט... מענין מאד אם
הניחוש שלו יתאמת...
לפני שתיגש לעבודה המייגעת שלפניה, היתה רותי זקוקה לכמה דקות
של מנוחה והתרגעות. ולשם כך עמדו בפניה שתי אפשרויות, להכין
קפה, ולצלצל אל אלי, ורותי החליטה לאמץ את שתיהן, ושיתפוצץ
הבוס.
הקפה היה טוב ומרגיע. בראשה של רותי החל כבר להתגבש תכנון
ראשוני למהלכו של יום העבודה העמוס הצפוי לה. כרגיל, כשהצליחה
להתמקד בנושא המחקר, היתה שקולה, הגיונית ויעילה. טרם סיימה את
מחצית הקפה שהכינה, וכבר היתה קצרת רוח להתחיל בסדרה מורכבת של
בדיקות אשר, כך קוותה, יובילו לפתרון סביר של התעלומה בתוך זמן
קצר.
כשנכנס אטיגר לבדוק את המתרחש מאוחר יותר, שטפה אותו מיד במבול
של תוצאות, השערות, הסברים אפשריים, והצעות לבדיקות וניסויים
מורכבים יותר בהמשך היום. התלהבותה, כתמיד, היתה סוחפת
ומשכנעת. פגישת הצהרים בוטלה, על מנת שלא לבזבז זמן יקר,
ואטינגר הפשיל את שרווליו, מתנדב לעזור בכמה עבודות טכניות. את
אלו, כך טען תמיד, הוא מבצע טוב ויעיל יותר מכל טכנאי. היה זה
בשבילו "ריפוי בעיסוק" ומפלט מסוים מישיבות ארוכות בעניני
מנהלה ותקציבים.
בשעה שש בערב עדין נותרה החידה כשהיתה. יתרה מזו, תופעת המוות
הפתאומי של תרביות החידקים נמשכה. והמשונה מכל, המחזוריות
המשונה בה הבחין אטינגר לראשונה הבקר, המשיכה לתעתע בפרופסור
ובתלמידתו.
רותי נזכרה בכוונתה להתקשר אל אלי, אך עכשיו היה כבר ממש
מאוחר. אם לא תזוז מיד, תאחר להרצאה. ולמרות הלחץ להמשיך את
יום העבודה המתיש אל תוך הלילה, החליטה שאיננה יכולה ואיננה
רוצה לותר על הנאתה הקטנה הזו "למען המדע". העיסוק השבועי
בחישובי נסתרות וגילויי עתידות שבתנך היה ממש שנוי מרענן עבורה
לשגרת החיים הרגילה. חישובים מתמטיים, ספרי קדש, תוכנות
מחשבים, תורת ההסתברות, רצח קנדי ומתי יקרה מה - תבשיל מיוחד
במינו, מתובל בנופך של נוסטרדמוס ומסתרי ימי הבינים. וכל זאת
מוגש על ידי מרצה מרתק ומיוחד במינו.
ההרצאה היתה מעניינת ומבדרת כרגיל, אולם ראשה של רותי היה עסוק
במחשבות אחרות. ספיחי יום העבודה המתיש ורשימות ארוכות של
הרכבים גנטיים נתערבבו בהסברים בדבר מחזורי אותיות נסתרות
בכתבי הקודש.
משמעות המחזוריות בטבע ובתנ"ך, הדהד משפטו של אטינגר באזניה,
וקשה היה לה להחליט באם משפט זה נאמר בלעג, או שמא ישנו סכוי
שמעשיה יתקבלו אצלו בהבנה, בשמחה ואפילו בברכה.
בתום ההרצאה נאלצה להתעכב דקות ארוכות עד שאחרון המשתתפים
והשואלים יצא מן האולם.
להפתעתה, נגש אליה המרצה עוד לפני שפנתה היא אליו.
במבט מקרוב, נראה האיש שונה מן הדמות שהצטירה בעיניה מהשורה
האחרונה של האולם, שם נהגה לשבת בהרצאותיו. מרחוק בלטו הבגדים
האפורים, מקומטים בדרך-כלל, הפנים נושאי זקן בן יום או יומיים,
המעיל השחור הישן אותו היה מטיל על הכסא שבפינת החדר. ההתלהבות
והבהירות שבהצגת הדברים היתה מנוגדת לכל אלה. עכשיו, פנים אל
פנים, נעלם הניגוד. פתאום הבחינה בעיניים החודרות, בפנים מלאי
ההבעה, למרות הזיפים העוטרים אותם.
- סליחה, אפשר לשאול אותך משהו?
- ברצון, השיב שלמה, כיצד אוכל לעזור לך גבירתי הצעירה?
- ובכן, אני באמת זקוקה לעזרה כלשהי, ואולי, כך אני מקווה,
תמצא אתה אפילו ענין בבעיה שלי...
- מה את מנסה לפענח? שאל שלמה בפשטות, להפתעתה של רותי.
- זה ספור ארוך, אנסה להסביר בקצרה.
- הרשי לי לנחש, אמר שלמה, שהענין קשור בקוד הגנטי!
- אבל כיצד ידעת? הופתעה רותי.
על כך לא זכתה לכל לכל מענה, פרט לחיוך מאופק.
לאחר שיחה ממושכת בירכתי אולם ההרצאות הצליחה רותי לשכנע את
שלמה לנסות ולפענח, בעזרת השיטות המיוחדות שלו, "קטעים נבחרים"
- כך הגדירה אותם - מתוך הקוד הגנטי. כבר מחר תעביר אליו מספר
קטעים ראשונים בדואר האלקטרוני, והוא ינסה לזהות בתוכם מלים
ומספרים מוצפנים, ממש כפי שהוא עושה ברצף האותיות של ספרי קודש
עתיקים. גם המטרה הוגדרה - לא חיפוש של נבואות הכתובות בלשון
בני-אדם, אלא חיפוש אחר אמיתות קדומות ובסיסיות יותר - חוקים
וקבועים מתחום המתמטיקה. שהרי המתמטיקה, כך טען שלמה, היא
הבסיס לכל: החיים, היקום, חוקי הטבע והפיסיקה. ולכן, היא
וחוקיה היו קיימים מאז ומתמיד, עוד לפני בריאת העולם והחיים,
וסביר לכן שהותירו את רישומם גם בקוד הגנטי, כמו בכל תחום אחר
של עולמנו.
שמחה על הצלחתה יצאה רותי בדרכה הביתה. אבל לא עבר זמן רב עד
שמחשבה חדשה החלה להטרידה: האם לא היתה פעולת השכנוע קלה מדי?
כיצד ידע שלמה שמטרתה קשורה לפצוח הקוד הגנטי? ואולי ידועים לו
גם אותם פרטים אשר הסתירה מפניו?
7 טוקיו, 1979
גם לאחר חמש שנים ביפן היתה פריחת הדובדבנים באביב חוויה מרגשת
וחגיגית עבור האח פריץ. כשהיה נעצר בדרכו על מנת להתבונן
בתשומת לב באחד מהענפים הפורחים במין יופי מיוחד במינו,
החל להבין שבעצם חמש שנים תמימות היו דרושות לו כדי שרק יתחיל
להנות כראוי מיופי נדיר זה, ואולי אפילו לא רק להנות סתם כך,
אלא גם לבלוע אל תוכו את השלווה הנובעת ממנו. האוירה המיוחדת
במינה של תחילת האביב ופולחן יפי הטבע היתה ניתנת להבחנה אפילו
ברחובותיה הסואנים של טוקיו, ולא רק בפרברים ובחיק הטבע.
התנועה התוססת שברחובות כאילו נרגעה, והעלים הלבנים והוורודים
הנושרים היו לאנשי המסחר והעסקים כשמן על פני ים סוער.
מול ארון הבגדים הקטן השתהה פריץ כהרגלו מספר דקות, עובר במבטו
על המעט הנמצא בארון, מעט המחזיק את המרובה. הבגד החום של
המסדר הפולני על-שם צציליה הקדושה כבר לא היה זמן רב בשימוש.
קרוב לחמש-עשרה שנים היה גורר את הגלימה החומה בעלת המצנפת,
מרופטת קמעה אך נקיה ומגוהצת, מארון בגדים אחד למשנהו. חגורת
החבל הלבנה בעלת הגדילים הארוכים עדין היתה קשורה לתפארת סביב
הגלימה. על גבי הקולבים הסמוכים היו תלויים מעיל ארוך שחור,
וחליפה מיושנת בצבע כהה בלתי מוגדר, משהו בין שחור אפור וכחול,
ולידם, על וו קטן שבדופן הארון, מגבעת כהה. מוסתרת מאחרי
המגבעת היתה כיפה גדולה ושחורה. גם חלק זה מתולדותיו לא שמש
אותו בימים אלו. לאחרונה השתמש בהם בשעת מסעותיו באירופה, כדי
לא להתבלט ולא להתגלות על-ידי הנזירים, עוטי הגלימות החומות,
ידידיו משכבר. אלה לא יכלו להעלות על הדעת שהיהודי הדתי שהגיע
במפתיע לכפרם, נושא במזוודתו את גלימתם הרישמית, זו בה היו
רגילים לראותו בימים בהם היה אחד משלהם.
בגדי היום-יום אשר שמשוהו בשנים שלאחר מכן לא היו ראויים
לשמירה. יחודיות לא היתה בהם. חלקם נתבלו והושלכו, אחדים שימשו
אותו עד היום. הבא בשורת הקולבים סימן את המהפך הרוחני האחרון
שבחייו. גלימה דמויית סדין מבד כתום דק. השנים בהן עטפה אותו
גלימה זו הפכוהו לאדם אחר. הרוחניות החדשה שהתגלתה לו השתלטה
על כל מה שקדם לה, והוא הרגיש שמצא סוף-סוף את עצמו.
השנוי האחרון שעשיתי הוא השינוי האחרון שבחיי.
כאשר נקרא בוקר אחד לשיחה אישית עם מורו ומדריכו, היה בטוח
שיעסקו כהרגלם בענינים פילוסופיים. הפתעתו היתה רבה כאשר אל
החדר הסגפני ונמוך התיקרה הוכנס בכפיפה, מבעד לקטע מחצלת
שהופשל, אדם בעל חזות יפנית, לבוש חליפת עסקים מחויטת, ונועל
נעלי עור מהודרות שעמדו בניגוד משווע לסנדלים הפשוטים שהיו
לרגליו ולרגלי המורה.
- אין קביעות בחייך, אמר המורה. תמיד ימשיכו להשתנות, ואתה
לעולם לא תבין למה.
רמז של המורה הכניס את הנוכחים לדקות ארוכות של מדיטציה. עד
שנשמע קולו שוב:
- היושב לצידי הוא שליח הקיסר.
פריץ הרים את ראשו בפליאה, ונתקל במבט המהפנט שממולו. ראשו של
המורה נע במעגלים, ובו בזמן נותרו אישוני עיניו קבועים במקומם.
בשניות שבהן עוד שלט בנעשה, הספיק להסיט את עיניו אל האורח
המוזר, ונוכח שאף הוא מבצע את אותה תנועה משונה, תנועה שטרם
נתקל בה בימים הארוכים בהם למד ותרגל שיטות שונות של התרגעות
והתנתקות מהעולם הגשמי. הטרידה אותו לרגע השאלה כיצד בכלל ניתן
לבצע את אותה תנועה. פתאום התמלא חלל החדר באותיות עבריות
ולטיניות, מסתלסלות בשורות ארוכות ומתפתלות לכל כוון אפשרי.
כאשר שמע שוב את קול המורה לא יכול היה להעריך כמה זמן היה
מנותק מהמציאות.
- העם היפני נועד לשלוט בעולם. פחות מרבע מאה נותרה עד לתום
האלף השני לספירת הנוצרים.
הקיסר בחכמתו וערמתו התווה לנו את הדרך. אתה תלך מכאן היום עם
היושב לצידי. תצטרף לקבוצה של נבחרים שזכו לכבוד ולאמון
נדירים. הרגשת היעוד תדריך אתכם במשימתכם. לכתך לשלום.
- ומהי המשימה? הצליח פריץ ללחוש את שאלתו.
האדם היושב מן הצד פצה את פיו לראשונה.
- אנו נרתום את הטבע והמדע לטובת הנצחון. ואת המכה ננחית כאשר
רוב העולם יהיה טרוד בהכנותיו לקראת תום האלף. ואלו ביניהם
המאמינים, יחשבו שהנה מתממשות לעיניהם כל נבואותיהם השחורות
לקראת יום-הדין.
ואז התערפלו עיניו.
ערפל פלש לחלל החדר. לרגע הרגיש את ראשו מתנתק מגופו, ואת
עיניו רואות את שלושת היושבים סביב המחצלת, והוא ביניהם,
מלמעלה, ממרחק, כאילו צף הוא בחלל ומשקיף מטה אל החדר שתקרתו
הפכה להיות שקופה. הוא השקיף סביבו וראה מראות משונים, דמויות
מן העבר, בתים וחדרים בהם התגורר, חלקי לבוש, רהיטים, ספרים
ותשמישי קדושה שהיו מוכרים לו. בשכנעו את עצמו שהכרתו צלולה
ניסה להבין את המתרחש והגיע למסקנה שהוא עומד למות, וכפי ששמע,
ברגע שכזה עוברים כל חייו של אדם לנגד עיניו.
הוא התעורר בחדר נעים למראה, נקי ומרוהט בצניעות. החדר היה בעל
חזות אירופית, להוציא כמה תמונות יפניות, באחת מהן כתובת
באותיות אומנתיות שאמרה: "האמת כתובה בין השורות".
מאוחר יותר תהה כיצד זה לא ניסה כלל לחשוב איך הגיע לאותו
מקום. הוא הרגיש בביתו ובמקומו. אירועי היום האחרון, או אולי
היו אלה כמה ימים, נשכחו ממנו לחלוטין. גם חודשים מאוחר יותר,
כאשר חזר ונזכר בעברו, נותר עדין אותו פרק זמן בגדר תעלומה,
שהשריד היחידי ממנה היה זכרון מעורפל של אדם המניע בראשו
במעגלים מוזרים.
באופן טבעי לחלוטין, כאילו חי שנים באותו מקום, קם האח פריץ מן
המיטה, התרחץ בחדר האמבטיה אשר בו נראו לו כל החפצים והאביזרים
מוכרים, לבש בגדי יום-יום שגרתיים, ויצא, כמעשה של יום-יום, אל
חדר האכל, שם חכה לו אדם מוכר, לבוש בחליפה מחויטת היטב, ונועל
נעלים מהודרות. הם הצטרפו לשולחן סביבו כבר סעדו מספר אנשים
אשר הציגו את עצמם כרופאים, ביולוגים ומומחי מחשבים. הם סעדו
יחד את ארוחת הבוקר, ובסיומה, קמו מן השולחן ופנו, כהרגלם,
ולהרגשתו של האח פריץ, אף כהרגלו, לאולם הישיבות, בו התקימה
מדי בוקר פגישת הצוות המוביל של הפרויקט. מאוחר יותר תהה האח
פריץ כיצד זה ידע בוודאות מראש מהו המפגש אליו הוא עומד
להצטרף.
לוח הזמנים שהוצג בפניהם השתרע על פני עשרים שנה.
- אלו הן עשרים השנים הראשונות של עבודתנו המתחילה היום, אמר
לובש החליפה המחויטת. בסיומן יערך ניסוי אשר יוכיח כי הגענו אל
המטרה, וניסוי זה חייב להצליח. עבודתנו מיועדת להקנות לעם
היפני את המקום הראוי לו בעולם, ולאחרים, את המקום הראוי להם.
לצורך הוכחת יכולתנו והצלחתנו נבחר שבט נידח ומבודד המונה כמה
אלפי בני-אדם המתגוררים בטיבט, אשר אותו נאלץ להקריב למען
המטרה. אתם כולכם הנוכחים בחדר זה עתידים להקדיש את עשרים
השנים הבאות למען מטרה זו. והיה אם יצליח הניסוי, יחליט אז
הקיסר כיצד להשתמש בכוחות החדשים שיהיו אז בידינו לתועלת
המדינה.
8 פריז, אילונוי, 1996
כאשר יצא רון גרפילד לעבודתו אותו בוקר, היה נרגש למדי. היה זה
יום עבודתו האחרון לאחר שלושים ושלוש שנים במפעל. למסיבת פרידה
צנועה היה מוכן, אך השלט הענק שבכניסה "רון גרפילד לך הביתה"
הפתיע אותו. תוהה מי הוא בעל חוש ההומור המוזר, נכנס פנימה,
מקפיד כדרכו להחתים את כרטיס השעון שלו.
עדין אין זו החתימה האחרונה. עוד אחת וגמרנו.
כולם קדמו אותו בברכה. רון, מותיקי המפעל ומיסדיו היה מעמודי
התוך של המקום. מהנדס מעולה, חביב על הכל, עבר בהצלחה מתפקיד
לתפקיד וממחלקה למחלקה. כאשר חגגו לו ידידיו לפני שבע שנים את
יום הולדתו החמישים הפתיע את הקהל בהודיעו שבגיל חמישים ושבע
הוא מתכון לצאת לפרישה מוקדמת.
ימי ששי היו תמיד עליזים במפעל המזגנים שבעיירה פריז במדינת
אילינוי. סוף השבוע המתקרב היה מורגש באויר. המעבר משגרת
העבודה לשגרת סוף השבוע היה בהחלט אירוע מרגש בעיירה שכמעט דבר
לא התרחש בה.
הקיץ החם היה מלווה בגשם פושר בכמויות בלתי רגילות. גם סופות
הטורנדו הקיציות הגיעו לממדים בלתי סבירים. מזג האויר המשונה
תפס מקום מרכזי בשיחות העובדים, וספק חומר לכותרות העתון
המקומי "חדשות פריז". הגשמים והסופות שבשו את מהלך גדולם של
שדות התירס והסויה ששלטו בנוף המקומי.
לקראת סוף היום החלה התכונה. מאחר ורון היה הוותיק במפעל,
החליטה ההנהלה לצאת מגדרה ולנצל את ההזדמנות לכעין "גיבושון".
במקום להסתפק במסיבה צנועה מחלקית, זומנו כל שלוש מאות העובדים
לאולם הגדול. נישאו נאומים, הכבוד היה כיד המלך, והשמחה רבה.
המנהל הכללי הגיש לו תעודת הוקרה. עובדי בית המלאכה הביאו דגם
מוכסף של מזגן, אותו יצרו בהחבא כבר לפני חודשים אחדים. גביע,
כפרס על שהחזיק מעמד בגבורה משך עשר השנים האחרונות במחלקת
הפתוח, נמסר לו על-ידי ראש המחלקה. אחרון-חביב, מזכירתו הקריאה
שיר פרידה נרגש שכתבה עבורו.
כאשר הגיע המסיבה לסיומה הזדחלה לפתע אל האולם מלגזה קטנה
מצוחצחת ומבריקה, התפתלה
בין הנוכחים, והניפה אל מולו חבילה גדולה עטופה בסרטים
צבעוניים.
שירלי, אשתו נגשה כעת אל המיקרופון.
- רון יקירי. זה במקום שעון הזהב שציפית לו. ובהומור האופיני
לה הוסיפה, שכנעתי את הבוס שלך שמהמתנה הזו תהיה תועלת לשנינו.
הרי גם לי מגיע משהו. אם אתה תתמכר לעניני מחשבים ולגלישה
באינטרנט, לא תהיה צפויה לי סכנה שתנסה לעסוק בבישול או
בקניות.
משך הימים הקרובים המשיך רון לחגוג את פרישתו. חברים באו
לברכו, הביאו מתנות. ערב אחד האזין לתקליטורי מוזיקה קלסית
שקיבל במתנה. רבים ידעו על חיבתו הרבה למוזיקה כנסיתית, ומאחר
ואוסף גדול כבר היה ברשותו, השתדלו לחפש יצירות נדירות
ומשונות. פריז, אילינוי, לא הצטינה במבחר של חנויות מוזיקה,
פחות מכך מוזיקה קלסית ועוד פחות מוזיקה כנסיתית. בחנות
המוזיקה היחידה שבעירה הכירו את רון, וכלל לא הופתעו כאשר בתוך
יום אחד נכנסו אליהם שלשה אנשים ובפיהם בקשות זהות: להזמין
עבורם משיקגו משהו מיוחד לרגל פרישתו של רון.
- מה אתה שומע עכשיו, רון, שאלה אשתו. משהו מהמתנות שקבלת?
- זו המיסה של צציליה הקדושה מאת...
- ומי זו בעצם צציליה הקדושה?
- אין לי מושג.
- ובכן, מדוע שלא תנסה לברר זאת? מענין אם אפשר למצוא תשובה
לשאלה כזו באינטרנט.
באותו ערב פתח את המחשב, וערך חיפוש קצר על מילת המפתח
"צציליה". עשרות הכותרות שהופיעו על המסך התיחסו לזמרת אופרה
הנושאת את השם צציליה, כמה סופרים, מישהו באותו שם המנהל אתר
על צמחים טורפים, בית-ספר לטייס, מפעל להכנת עוגות מפוסלות
בסוכר וכמה מנזרים על שם אותה קדושה, החל מצפון קנדה וגמור
במזרח אירופה. אף מלה על המיסה שהאזין לה לא הופיעה מול עיניו.
כנראה שצריך לגשת לענין בצורה שונה. אדחה זאת לפעם אחרת.
מבלי לשים לב, הפעיל את הקישור אל אחד מאתרי המנזרים הנושא את
אותו שם וסרק את הדף במהירות.
www.ExLibris.Cecilia.arc
ברוכים הבאים לאתר המחודש של מנזר האחיות שעל שם צציליה
הקדושה. עד כה יכלו המבקרים באתר שלנו לקרא על תולדות המנזר...
לחזות בתמונות נוף מסביבתנו המרהיבה... הכפרים התיקים
והציוריים... מהם מתפתלת הדרך במעלה הגבעות עד לשער הכבד...
וגם לזכות בהצצה חטופה למרתפים בהם שוכן הארכיון. מעכשיו, לאחר
שנות מאמץ משותף של טובי החוקרים שהסכימו להשתתף במשימה, תוכלו
אף לעיין, בתרגום השוה לכל נפש, ברבים מן האוצרות הגנוזים
שלנו. כדי לחדור לנבכי הארכיון אנא עברו לדף הבא.
רון מלא אחר ההוראה, וסקרנותו הלכה וגברה ככל שהתקדם וגלש
לדפים הבאים.
מכתבי יוהנס... מספר רשום...
www.ExLibris.Cecilia.arc/doc/nos
שנת 1365 למות אדוננו. שנת 5125 לבריאת העולם למנין הכופרים.
מכתב זה רק לעיניך הוא מדלנה יקירתי.
האור נגלה לעיני. חרד אני לגלות את הדברים. מורי רודה בי קשות
בשנה האחרונה. לילות כימים הושיבני לגלות צירופי רמזים לעתיד
העולם בכתבי השליחים הקדושים. נתלה הוא בכל רמז דק, ואף בונה
עליו תילי תילים של הלכות. ספר גדול אצלו בכתובים, ואין לשער
באם בסופו של דבר תעלה האינקביזיציה הקדושה אותו ואת ספרו על
המוקד, או שמא יצא שמו לתהילה. כידוע, הכל בידי הפוליטיקאים.
אך אנכי, ברגע של עיפות, חולשה, אולי הופיע לפני שליחו של אלהי
הכופרים ופתני למעשה, נועזתי והסרתי בהחבא, בשעת לילה מאוחרת,
את כתבי שליחינו הקדושים משולחני,
ובמקומם הנחתי את הברית הישנה. וראה זה פלא, אותם חישובי
צירופים שעד כה העלו רק חרס, הביאו אל מול עיני דברי טעם. אך
אבוי, נתגלה לי שצרה גדולה מתרחשת עלינו. רבים ימותו. לא
מלחמה, אלא מגיפה כל שהיא. ומתי, זאת טרם פענחתי. קרוב לודאי
שבעוד שנים רבות.
הכל נעוץ בלוח השנה. איננו סופרים נכונה את שנותינו. אמשיך
ואנסה לרדת לעומקו של ענין.
מתגעגע אני אליך... יוהנס.
רון המשיך וגלש מדף לדף, מקישור לקישור.
- מי אמר שלא אמצא דרך כיצד למלא את זמני לאחר שאפרוש! הרי רק
הסיפור המרתק הזה עשוי להעסיק אותי ימים ושעות! קרא בקול רם,
אשר הזעיק את אשתו מהחדר הסמוך.
- מה קרה? מה ההתרגשות? מצאת את הגברת צציליה?
- את הגברת עצמה עדיין לא זיהיתי, אבל תראי איזה סיפורים
מדהימים יש כאן.
הוא סיפר לה בהתלהבות על מסמכי המנזר.
- נראה לי שבחרתי לך מתנה מוצלחת, אמרה אשתו. תמשיך, ותספר לי
אחר-כך על כל מה תמצא. אבל אני חוזרת לטלביזיה. לא אפסיד אופרת
סבון בת זמננו בגלל אופרת סבון של ימי הבינים. בכל מקרה, אני
מקווה שלרומן בין מדלנה ויוהנס יהיה סוף טוב יותר מאשר הסוף
העומד להתרחש בסדרה שלי!
מכתביו ורשימותיו של יוהנס הלכו והסתבכו. טורים מתמטיים,
שרטוטים משונים של פרחים, שבלולים למיניהם, ודפים שלמים של
איצטרובלים, עליהם הותוו סלילים וספירלות, ובשוליהם חישבוים
מטושטשים ומבולבלים, שלא היה ניתן להבינם ולפענחם.
רון החלט לעבור לאוסף תיקים אחר מתוך הארכיון.
Fritz-Journal
www.ExLibris.Cecilia.arc/doc/xx
מסמכים משנת 1940 ואילך.
יומנו של האח פריץ. מספר רשום...
האח פריץ הצטרף למנזרנו בשנת 1941. בשנת 1960 נעלם, מבלי
להשאיר אחריו כל עקבות. רק יומנו נותר, עדות לאמונתו העזה,
אדיקותו הרבה, ודבקותו במחקריו. נראה שבאחד מטיולי ההתבודדות
שלו ביער הסמוך, נפל לבור שממנו לא נחלץ. חיפושינו אחריו לא
נשאו פרי. לזכרו, אנו מצרפים כאן את תדפיס יומנו אשר נהל משך
אותן שנים.
קטעים רבים מיומן זה הושחתו משך שנות השלטון הקומוניסטי אשר
הותיר אותנו דלים מאד באמצעים. שנים רבות שמשו חלק ממרתפינו
כאסמי לתבואה, וארגזי הספרים התגוללו ברפש וברטיבות. על שנות
הדיכוי ועל תולדות השיקום תוכלו לקרוא בדפי ההיסטוריה
שלנו...
לאן הגעתי בעזרת צציליה!
הוא סגר את המחשב והצטרף אל אישתו הצופה בטלביזיה.
9 ד.נ.א. חסר-משמעות
"מצפון תפתח הרעה!" זעקו כותרות עתוני הערב. שמועות וידועות
בדבר שתוף הפעולה הצבאי בין טורקיה לישראל לא היו כבר בגדר
חדשות מרעישות מזה זמן רב, אך היום נראה היה שמשהו חמור עומד
להתרחש. "סוריה ועירק הכריזו על הקמת ברית צבאית על מנת
להתגונן בפני התארגנות תוקפנית של ישראל וטורקיה". משפחותיהם
של אנשי חיל האויר ששבעו בשנים האחרונות שפע של פירות מסוכרים
ומעילי עור, ידעו מעט יותר על המתרחש, והזינו את העתונות מזה
זמן רב בשמועות משמועות שונות.
פרופסור אטינגר היה עצבני ומודאג מאז הבקר. כמה פעמים כבר נראה
מלחש, שלא כהרגלו, מול הטלפון. ותיקי המעבדה ידעו מיד לקשר את
הנאמר בעתונים וברדיו עם אי השקט של אטינגר.
- קראו בלילה לאבנר למילואים, גילה לבסוף לנוכחים את דאגתו.
אבנר, גאותו של אטינגר ובנו היחיד, עורך דין מצליח וקצין חימוש
בכיר בחיל האויר, היה מאלו שעליהם נאמר- אם מגיסים אותו, נראה
שהמצב באמת חמור.
במעבדה הצטברו שורות ארוכות של מבחנות. וגם אלו גרמו לאטינגר
בהלה וחרדה. היה עליו להגיש בקרוב סכום שנתי של התקדמות המחקר.
כאשר הגיש לפני שנתים את בקשתו למענק מחקר לא צפה לקבל סכום כה
גדול. למעשה נכנע ללחצו של ראש המחלקה שטען "בקש פי שלוש ממה
שאתה מסוגל לנצל, הרי ודאי שלא יאשרו לך את הכל". אטינגר היה
מפורסם למדי בעולם המדעי היבש בזכות מחקריו במבנה הקוד הגנטי,
ומעבר לכך התפרסם שמו גם בזכות עיסוקיו בהסטוריה ופילוסופיה של
המדע. כאשר היה לו מעט זמן פנוי העדיף לנצלו למציאת קשר בין
שני תחומי התענינותו, ולא לעיסוק בעניני כספים וניהול, שני
נושאים מהם סלד והתחמק הן בעבודתו והן בביתו. כאשר אושר לו
סכום המענק המלא, בצירוף מספר תוספות, לא היה מאושר. הוא נאלץ
לגייס עובדים, להזמין ציוד, לתכנן מעבדות נוספות, ושנה תמימה
היה מנותק כמעט לחלוטין מכל עיסוקיו החביבים.
קבוצת המחקר שלו, שמנתה כשלושים וחמישה עובדים, היתה שותפה
לפרויקט בינלאומי ענק, שמטרתו לפענח, לנתח וליצור מפוי מדויק
של כל הגנים האנושיים. הנושא שבו התמקד אטינגר לא פורסם במסגרת
התוכניות הרשמיות של הפרויקט. "אין לדעת לאן זה מוביל", אמרו
לו במנהלת הפרויקט בניו-יורק כאשר חתם על ההסכמים. "עדיף
שנשמור על הפעילות שלך בצל". הדבר לא מצא חן בעיניו, אך
ההזדמנות שנתנה לו היתה מפתה ביותר. הוא החליט ששמירה על
סודיות ואלמוניות הינה מחיר סביר שעליו לשלם כדי להבהיר את
החידה הגנטית הגדולה ביותר מאז שפוענח מבנה סליל הד.נ. א.
הכפול היוצר את הכרומוזומים: המשמעות הכמוסה בתוך מה שהכל
מכנים "ד.נ.א. חסר משמעות".
בדיוק עכשיו היית צריכה להתקע עם הבעיה הזו, חשב בכל פעם שנתקל
ברותי. כבר שבוע חלף מאז נתקלו לראשונה במות המסתורי של
החידקים, ופתרון אין. רובו של הצוות כבר הוקצה לעבוד על הנושא,
הלחץ והמתח גברו, וימי העבודה התארכו עמוק אל תוך הלילה. דבר
אחד היה לו ברור. אם מישהו בצוות שלו מסוגל להתגבר על הבעיה,
זו רותי. יסודית, רצינית, בעלת כושר התמדה, ומאז שהתלהט והתבסס
הרומן שלה עם אלי גם גדל בטחונה העצמי ואמונתה ביכולתה להצליח.
נראה שהבחור תומך בה לאורך כל הדרך, ומאחר וגם הוא מבלה רבים
מלילותיו שקוע בעבודתו, הם מסוגלים להסתדר היטב ביחד.
כאשר מד-המתח הבטחוני עולה במדינתנו העצבנית הכל נראה אחרת,
הרהר לעצמו, רכון אל השולחן. האם זו תכונה של "חבית הנפץ של
המזרח התיכון" או שמא קיים כאן משהו אחר, מין כוח בלתי מובן,
אשר משך דווקא לנקודה זעירה זו שעל הגלובוס את משה, מוחמד
וישו, ואחריהם את מליוני מאמיניהם? ובאזניו הדהד קול מן העבר,
מן הימים בהם החל לעסוק ברעיונות שבסופו של דבר גררו אותו
לפרויקט המפואר הנוכחי.
- לחדור אל הגנים הסמויים שלנו? הרי אלו רדומים כבר משך מליוני
שנים. מה אתה משתוקק למצא שם, עקבות של גורילות? דינוזאורים?
- אולי. וכי רע בכך?
- ומה תעשה אחרי שתפענח את העבר הכמוס הזה, את התכונות שהאדם
גורר איתו כל כך הרבה דורות בצורה סמויה?
- אולי אמצא דרך לאפשר לסמוי להחשף?
- אינך חושב שאתה חודר לתחום אסור? כאן לא מדובר על חדירה
למחשב של הפנטגון. הקוד הגנטי הוא המחשב של הקדוש ברוך הוא.
ואתה רוצה לחדור אל הארכיון הגנוז ביותר שבו!
- אולי אמצא שם את משמעות החיים.
ארועי היום קטעו את רצף הזכרונות.
תרביות החידקים שלנו מתנהגות באופן מוזר.חשבנו שנצליח להקנות
לזנים החדשים הללו תכונות יחודיות, שונות ומשונות ובעלות יכולת
להביא תועלת, והנה, כמה מפחיד! מבלי להבין איך, גרמנו לאחדים
לשרוד ולחיות, ולאחרים הקנינו את תכונת ההשמדה העצמית. האם אנו
בדרך להנדסה גנטית המסוגלת להקנות יכולת קיום לעומת גזר-דין
מוות? האם זו המשמעות של הד.נ.א. "חסר המשמעות"?
שוב הדהדו באזניו הזכרונות.
- אתה נכנס לתחום מסוכן, אטינגר. הזהר, חשוב על כל צעד.
- כמובן. שכחת שאני נחשב למומחה גם בפילוסופיה של המדע?
המומחיות הזו לא תעזור לא לי ולא לאבנר אם תפרוץ עכשיו מלחמה
- המומחיות הזו לא מתירה לך לחדור אל התחום האסור.
- אתה מפריז, שינפלד. בסך הכל מדובר בעבודה ביוכימית, בפענוח
קודים על ידי מחשבים...
הוא נזכר בשדה התעופה הדחוס, בהודעות הנישאות ברמקול על טיסות
נדחות שוב-ושוב עקב מזג האויר הסוער, באיש שיחו שקם פתאום
ממקומו, ממהר אל טיסתו היוצאת לדרכה. זכור היה לו בבירור כיצד
נפנף לו לשלום בידו השמאלית. הימנית לא נפרדה לשניה ממזוודת
המנהלים שלו, כאילו מודיעה ברבים שטמון בה אוצר יקר.
איזו מין מחזוריות משונה. שלוש... חמש... שמונה... יש לכך רק
הסבר אחד. רותי עלתה על קטע מסוים של ד.נ.א. הגורם למוות
בחיידקים. בהחלט קטע בעל משמעות רצינית. קטע אשר אולי מוכיח
משהו מהפכני ביותר. את האינפורמציה הרשומה בקוד הגנטי אפשר
לקרא לא רק דרך "מילים" בנות שלוש אותיות המסודרות זו אחרי זו.
ישנם סדרים אחרים בעלי משמעות. אולי באמת שיטות הפענוח של
הגורו של רותי מתאימות לעניננו... פריץ היה מצפה בודאי למחזור
של שביעיות, ולא לסדרה המשונה הזו. ... מספרים מקודשים היו חלק
מהתיאוריות שלו. אבל האזהרות... אולי ניחש משהו אשר מתחיל
להתממש כרגע בידיה של רותי...
במאמץ רב ניער את עצמו מהרהוריו. "קח את עצמך בידים. מספיק עם
השטויות", לחש לעצמו, לחישה בדוקה שאימץ לעצמו לפני שנים, ואשר
היתה עוזרת לו לנתק חוט-מחשבה מטריד ולחזור אל השגרה.
הדלת נפתחה פתאום, נכון יותר לומר, נפרצה. רותי, כך, בלי לדפוק
בדלת?
- אפשר להפריע? מצטערת שהתפרצתי כך, אבל מצאתי משהו מענין.
- כלומר, יש התקדמות, או לפנינו עוד חידות?
- זו לא סתם מחזוריות של שנלקחה מהבחינות הפסיכומטריות. זה
הרבה יותר מסובך.
- אולי תשבי? קפה?
- באמת לא היה מזיק לי.
- ובכן, מה קורה, מה ההתרגשות, חדשות טובות או חדשות רעות?
- תראה, אטינגר, כלומר, אתה יודע בודאי, זה היה בעתונים, גם
בטלויזיה, למשל, אפשר למצא בתנ"ך רמז לרצח רב... קנדי. טוב
שהחלפתי ברגע האחרון לקנדי. כשמזכירים לו את רצח רבין הוא כבר
לא יכול לחשוב על שום דבר אחר.
- אם כך רותי, ההרצאות שלך. ידעתי שמזה לא יצא שום דבר טוב. מה
כבר הכניסו לך לראש? הגורו
עוד לא החזיר אותך בתשובה?
- לא, לא. אין צורך לדאוג. כרגיל, משחק את תפקיד האב הדואג.
הענין הוא לא במה שהם מצאו...
- חושבים שמצאו, תיקן אותה, מתחיל לנוע בכרסתו באי נוחות.
- אתה צודק, חושבים שמצאו. כבר קלקלתי את הכל. אלי היה עושה
זאת הרבה יותר טוב.
- ומאמינים שזו לא סתם מקריות, לא יכול היה להתאפק.
- אז איך תסביר שהתוכנה שלהם מוצאת בגנים שלנו, באחדים שבדקנו
בינתים, מחזוריות של טורים גיאומטריים, וגם קבועים מתימטיים
ופיזיקליים? וכמובן, הטור המשונה שלנו,
1-2-3-5-8-... שעליו אתה עוד חיב לי הסבר. מי היה מאמין, חוקי
המתמטיקה מוטבעים בתוך הגנים האנושיים! זה לא מהמם?
אבל אז נדלקה הנורה הנורה האדומה בראשו של הפרופסור.
- מי זה בדקנו? מי זה אנחנו?
- אני והמרצה.
- את מסרת חומר שלנו לאדם זר, ועוד למטורף הזה?
עכשיו ממש קלקלתי הכל. למה לא התיעצתי עם אלי?
אטינגר כמעט והפנה את ראשו לאחור. קולו של שינפלד הדהד באזניו
כאילו עמד זה ממש מאחרי כתפו. אתה נכנס לתחום מסוכן. חשוב על
כל צעד. לפניו ישבה רותי, מבוהלת למדי. הסקרנות המדעית היתה
הכח המניע אצלו, מעבר לכל שיקול אחר. הוא הסדיר את מחשבותיו,
נעץ ברותי לרגע מבט חמור ונוזף, זה דרוש למען הסדר הטוב, חשב
לעצמו, רכן לעברה ולחש בקולו האבהי:
- עכשיו ספרי לי הכל, בצורה מסודרת.
רותי נסתה לשוות לפניה ארשת רגועה. הגלוי המפחיד שאותו רצתה
לחלוק עם אטינגר חיב להמתין עוד זמן מה לחשיפתו. אם תזרוק את
הפצצה עכשיו, יחשוב אטיגר שיצאה מדעתה, אולי יאשים את הגורו
שלה, אולי יציע לה, בגישתו האבהית, לקחת כמה ימי חופשה. הדרך
היחידה למכור לו הרעיון היא לעורר את סקרנותו המדעית.
- ובכן, אתחיל מהתחלה. מעין הקדמה.
- קדימה.
- תאר לעצמך, שאתה רושם את כל הפרק הראשון של ספר בראשית בשורה
רצופה אחת. בלי רווחים, בלי נקודות. ואחר כך, בשורה השניה, אתה
רושם באותו אופן את הפרק השני, וכן הלאה, וכן הלאה.
- ועכשיו אני מתחיל לקרוא בטורים, מלמעלה למטה, קטע אותה
אטינגר.
- נכון. ומחפש מילים בעלות משמעות.
-ומפעם לפעם מוצא צירופים כגון "יהיה מבול גדול". שמעתי על
הספור הזה. לדעתי, ענין מקרי בהחלט. סטטיסטיקה. מפעל הפיס.
כתבו על כך בעתונים.
- ובכן, הענין הרבה יותר מורכב. אפשר לשנות את סדר השורות.
אפשר לקרוא את הטורים מלמטה למעלה. קיים מספר אדיר של
אפשרויות.
- וככל שגדל מספר האפשרויות, גדלים הסיכויים למצוא מילים
ומשפטים בעלי משמעות. אם נושיב קוף ליד מעבד תמלילים ונתן לו
להקיש באקראי, כרצונו, מה הסיכוי שיום אחד יוציא מתחת ידו את
הנוסח המלא של יוליוס קיסר?
- אלמנטרי, אטינגר. אם תתן לו אינסוף זמן, בודאי. אך אם יום
אחד ימסור לך הקוף שלך את הנוסח המלא של יוליוס קיסר בתמורה
לחופן בוטנים, הרי אפילו ספקן כמוך יהיה מופתע למדי.
- בהחלט. בידיעה, כמובן, שאין ביכולתי לבצע ניסוי אשר מתמשך
לזמן אינסופי. אבל כיצד כל זה מתקשר לעניננו?
- אינך רואה? הרי אנו מנסים להבין את המשמעות של אותם קטעי
הכרומוזומים המיותרים, כביכול. אלו המכונים "הד.נ.א. חסרי
המשמעות". חשבתי לעצמי, מדוע שלא אנסה לפענח אותם באותה דרך...
ואל תקל ראש בכך שכבר בתחילת הבדיקה מצאנו משהו מדהים למדי,
קבועים מתמטיים רשומים בתוך הכרומוזומים! קשה להסביר זאת
על-ידי מקריות בלבד.
אטינגר שקל את המצב, והחליט לפעול לפי כלל שהיה מקובל עליו.
כאשר עובד מתלהב, יש לתת לו לרוץ קדימה!
- ובכן, מקובל עלי לנסות. הניחי את אותם קטעי ד.נ.א. שמשמעותם
ידועה לנו, שורות שורות, והתחילי לחפש משמעויות חדשות! עבור מה
שמכנים באנגלית "Junk D.N.A.", כל שיטה שווה בדיקה! הרי זוהי
אחת החידות הבלתי-פתורות של הגנטיקה, אחת השאלות המענינות
ביותר!
- וכפי שהבנתי, גם המטרה המרכזית של הפרויקט שלנו, הוסיפה
רותי.
- כן-כן, הוריד אטינגר את קולו, על מנת להבהיר שהצהרה שכזו,
הצנעה יפה לה. יהיה עלינו להשקיע מאמץ מרוכז, במיוחד שמועד
הדווח השנתי מתקרב, והתוצאות האחרונות מעמידות אותנו במצב בלתי
ברור... אולי יעזור לנו אלי בפתוח התוכנה?
עלינו, בלשון רבים, חלף הרהור בראשה של רותי. נראה שהצלחתי
להכניס לו את הרעיון לראש!
- אלי, כידוע לך, עסוק בעניני באג אלפיים. ופרט לכך התוכנה כבר
קיימת.
עכשיו הרגע לגלות את מה שמצאתי. רותי הרגישה פתאום מין נטל כבד
של אחריות רובץ על כתפיה. ומה אם כל זה שטות אחת גדולה? בסופו
של ענין אצא כטפשה, מאמינה באמונות תפלות, נערה היסטרית.
החוזרת בתשובה, יקראו לי כולם, אשתו של שבתאי צבי, הבתולה
הקדושה. סנטה רותה. ואם הכל נכון? ואולי אפשר למנוע את האסון?
- רותי, את כאן, שמעה פתאום את אטינגר, שראה אותה מרחפת בין
מחושבותיה והחליט שהגיע הזמן להעירה.
- כן , ממש כאן, ניסתה רותי להחזיר את עצמה למציאות.
- אני מבין שכבר הפעלת את התוכנה של הגורו, מצאת כמה דברים
מדהימים, מפחידים, רציניים יותר מכל מה שספרת לי עד עכשיו,
ושאת חוששת שלא אקח אותך ברצינות.
- לפעמים אתה צודק, הרשתה רותי לעצמה מעט חוצפה.
- תודה, תודה. אזכיר לך את שאלתי הראשונה, חדשות טובות או
חדשות רעות?
- לדעתי... קשה היה לה למצוא את הנסוח הנכון.
- תלוי כיצד מסתכלים עליהן, נסה לעזור לה.
- לא, לא. הפעם לצערי לא נחשת נכון. הענין הזה רע מכל כוון,
בתנאי שהכל איננו טעות אחת גדולה, השאירה לעצמה פתח נסיגה.
- כלומר... הבעת פניו נעשתה רצינית ומודאגת... אין פתרון, אין
דו"ח התקדמות שנתי, אבל רגע, איך בכל זאת נכנס לכאן הספור של
הגורו?
- זהו בדיוק. הספור של הגורו אומר לי שיש בהחלט משמעות
ל"ד.נ.א. חסר המשמעות".
הוא מכיל גנים של ממש, אלא שאלו רשומים בצופן מיוחד! ויש להם
בהחלט משמעות!
- והיא?
- נדמה לי שיתכן ורשומה בתוך אותם גנים אינפורמציה אשר מכתיבה
תהליך של התנוונות תאים. זה מכוון לעתיד. מין שעון ביולוגי
העובר מדור לדור. בתאריך מסוים בעתיד תחלנה התפרצויות של מחלות
סרטניות וניווניות שלא ידועה כל תרופה עבורן, ולמצוא עבורן
שיטות ריפוי, זה יכול לקחת יותר מדי זמן. כלומר, תבין, יש כאן
בעיה של זמן אשר הולך ואוזל. התהליך מוכתב אצלנו בתורשה.
כשהמין האנושי התפתח לאיטו משך הרבה מיליוני שנים,
והאינפורמציה הגנטית שלו הלכה והשתכללה, נרשם בתוכה הסוף הבלתי
נמנע, תהליך של התנוונות מהירה, שהקצב והעתוי שלו קבועים על
ידי אותו שעון ביולוגי שאת מהלכו אי אפשר לעצור.
- רותי, זה נשמע מדהים. כמובן וניתן להוכיח את ההשערות האלה.
סוף-סוף תמצא משמעות לחומר "חסר המשמעות". אך מדוע את נראית
מודאגת? אנחנו מדברים על תהליכים של התפתחות, תהליכים הנמשכים
עשרות, מאות-אלפי שנים. האם את באמת מודאגת ממה שיקרה בעולם
בעוד עשרים אלף שנה? רואה אני בהשערה שלך, אם נצליח לאמת
ולהוכיח אתה, משמעות פילוסוסופית יותר מאשר משמעות מעשית. הרי
זה רעיון מדהים. מנגנון משוכלל ההולך ומתפתח במשך עשרות
מיליוני שנים, ובמקביל לפיתוח של יכולת פיזית ואינטלקטואלית,
הוא מפתח גם מנגנון של השמדה עצמית. ולפי דבריך, מנגנון השמדה
עצמית שאין דרך לעצור אותו! כמו כל השאלות על מהות החיים שאין
להן תשובות הולמות לא מצד המדענים, לא מצד אנשי הדת ולא מן
הפילוסופים, הרי לך כאן שאלה חדשה. למה? לשם מה? מה ההגיון
מאחרי כל זה?
אטיגר כבר נכנס להתרגשות עצומה. רותי עצרה חיוך. "אטינגר נכנס
לאקסטזה" היה בטוי מוכר בין אנשי המעבדה. הוא עדין לא היה מוכן
להאמין שאמנם נכנס אל "התחום האסור" ושכל זה מתרחש כאן ועכשיו.
רותי ניסתה לחזור למציאות.
- ואולי לא מדובר על עשרים אלף. אלי, זה הרבה יותר קרוב לעיתוי
של באג אלפיים... ערכתי כמה חישובים, אמנם הכל בינתיים פתוח,
אך ניתן להעריך, באופן אשר מיד אסביר, שיתכן ואנחנו לא עוסקים
בעתיד הרחוק. היא השתדלה להיות זהירה.
אטינגר קם ממקומו וסגר את הדלת.
- אם מה שאת אומרת נכון...
- מצבנו גרוע, ניסתה רותי להתבדח.
- ראשית עלי לעבור על כל החישובים. אחר כך, ננסה לראות אם אפשר
לערוך איזו בדיקה נסיונית.
- חלק מהבדיקה הנסיונית כבר עשינו, כלומר, מבלי להתכוון לכך.
החידקים שמתו במעבדה, אלו שבהם הושתלו ה"גנים חסרי המשמעות",
הכילו כולם שנויים גנטיים שמעולם לא נתקלנו בהם. חלק מאלה
מזכיר בהחלט שינויים שמופיעים בבני אדם במחלות תורשתיות
מסוימות.
אטינגר נעץ בה זוג עינים נדהמות.
- מהו בדיוק הנסוי שעשית? מאין מגיעים אלינו למעבדה תאים
הנושאים מחלות תורשתיות? הרי העבודה בתאים אלה מאד מסוכנת, אין
לנו את אמצאי הבטיחות הדרושים...
- ובכן, הוצאתי, כפי שתכננו, שורה של קטעי חומר גנטי מתאי
אדם, עשרים וחמישה קטעים עוקבים, כולם מכרומוזום מספר שלושה
עשר...
- זה האחראי לפי השערתנו על תהליכי ההזדקנות.
- אמת. והשתלתי אותם בשורה של תרביות חידקים. ואמנם, בחלק מן
התרביות מצאתי שינויים בתוחלת החיים של החידקים. עם כל חלוקת
תאים, כל דור נוסף, הקוד הגנטי שלהם נהרס.
- מה שמוכיח שנתן לשנות תוחלת חיים בעזרת קטעים אלה של חומר
גנטי! יש משמעות לחומר חסר המשמעות!
- נכון. ועכשיו יש לי הפתעה בשבילך. זוכר את הבחינה
הפסיכומטרית שערכנו?
- בודאי. אל תאמרי לי שהניחוש המתמטי הפשוט שלי פועל בתחום
הגנטיקה! לא התכוונתי ברצינות... התמם אטינגר מנסה להסתיר את
התרגשותו הגוברת.
- אולי לא התכוונת, אבל אני את הניסוי ביצעתי. הרי חזרה מורחבת
היתה הכרחית.
- והתוצאה?
-מדהימה! הנה לפניך שורת המספרים החדשה: 5,8,13,21,34, וזו
חזרה מדויקת על התוצאות הקודמות. ובהמשך גם 55 ואחריו 89 ,
בדיוק כפי שנחשת! אולי תגלה לי איך עשית את זה?
- רק רגע, אינני מאמין... מה בדיוק קרה במבחנות הנושאות מספרים
אלה?
- החל תהליך של התנוונות. בשעה הראשונה, כלומר בדור הראשון
לאחר השתלת הגנים, מתו כעשרה אחוזים מן החידקים. אחרי שלוש
שעות, בדור השלישי או הרביעי, כבר הגענו לארבעים אחוזים. וכאשר
בדקנו את סבת המוות, מצאנו שיבושים במבנה החומר הגנטי. מעט
שיבושים בדורות הראשונים שנפגעו, ובמאוחרים יותר ממש הרס
מוחלט.
- את... את מבינה מה שאת אומרת? ומיד הוריד את קולו ללחישה,
הרי כל התהליך נמשך מספר שעות, בסך הכל כעשרה דורות, אצל
החידקים. ובבני-אדם, עשרה דורות פירושם כמאתיים שנה.
- ואם התהליך הזה כבר בעיצומו היום? ומה אם נותרו לנו רק עוד
כמה עשרות שנים? והרי מספיק שעשרה או עשרים אחוזים יפגעו,
והעולם יפסיק לתפקד. ראה למה גורם האיידס, שפגע עד כה בפחות
מעשירית האחוז מהאוכלוסיה.
- מי עוד יודע על כל הסיפור חוץ משנינו?
- כבר סיפרתי לך כיצד הגעתי אל כל הענין....
- הגורו שלך, שלמה! הביני רותי, אמר בהתרגשות, אם השמועה הזו
תצא לציבור לפני שנבסס אותה, הרי תתעורר בהלה עולמית איומה...
- ואם השמועה תצא אחרי שתעבור את כל הבדיקות המדעיות, הרי זו
בהלה איומה עוד יותר! בכל אופן, באשר לשלמה, אתה יכול להרגע.
הוא עזר לי למצוא את אותם טורים וקבועים מתמטיים בתוך הגנים.
- וזה לכשעצמו דבר מדהים! אבל מה שמדאיג אותי כרגע, מה ידוע לו
על הענין השני?
כמו בקרבתו של חולה סרטן, חלפה מחשבה בראשה שלרותי, חושש לקרוא
לדבר בשמו.
- את זה מצאתי היום בעצמי. ליתר דיוק, זה הכוון שאליו מובילות
התוצאות שאספתי עד עכשיו.
- כלומר, על כך הוא איננו יודע?
- בינתיים לא.
- ומה פירוש המלה "בינתיים" בהקשר זה?
- האדם הזה יודע הרבה יותר ממה שהוא גילה לי עד עכשיו. כדי
לדעת אם מדובר באסון אמיתי וקרוב או בנבואה מעורפלת לעתיד
הרחוק, נהיה זקוקים לעזרתו. הרי כבר אמרתי לך, אין לנו הרבה
זמן. בהחלט נראית לי האפשרות שמחלת האיידס, שהתפרצה פתאום לפני
כחמש-עשרה שנה, היא הסמן הראשון לתהליכים האלה. הרי אנחנו
מדברים על תהליך שעתיד להמשך כמה עשרות דורות. האיידס קים
בעולם משך פחות מדור אחד.
- והתיאוריה האומרת שהאידס הועבר אל האדם מן הקופים, באפריקה?
- תיאוריה ללא הוכחה משכנעת. מדוע זה לא הועבר לפני חמש-מאות
שנה?
- תיאולוגים נוצרים אומרים שהאידס הוא עונש משמים על המתירנות
המינית.
- אני מקווה שאת מה שאני טוענת תקח יותר ברצינות.
- אל תעלבי. הטיעון שלך בקשר לאידס הוא רציני. רבים מפקפקים
בספור הקופים, ואיש עוד לא נתן הסבר משכנע להתפרצות הזאת. מצד
שני, ברור למדי שמקור האידס הוא באמת באפריקה. אם כך, מה יש
באפריקה שיכול לגרום לאיידס פרט לקוף-הירוק המפורסם?
- אטינגר, עלי לצין, לצערי, שבמקרה זה אנחנו בראש אחד.
- ומן המלה "לצערי" אני מבין שמדובר בראש מטורף אחד?
- מטורף, או אם תרצה, קרימינלי.
- אולי קראנו שנינו יותר מדי ספרי מדע בדיוני?
- מדע בדיוני איננו השטח שלי, חזרה רותי לנימה רצינית. בוא
נפסיק את המשחק. על מה אתה חשבת?
אטינגר נעץ בה מבט חוקר, תוהה אם אמנם האמון שהוא נותן בה הוא
מוחלט. השיחה שנהל לפני שנים, עם אותו יהודי שהשתמד או נוצרי
שהתגיר, הדהדה בראשו. לבסוף פלט:
- באפריקה יש אפריקנים. ועל מה חשבת את?
- אני חשבתי שלגזעים אנושיים שונים יש מבנה גנטי שונה. כפי
שאומרים אצלנו, לא חשוב מאיזו עדה...
- אם כך, אמר אטינגר אי אפשר להתעלם מעוד אפשרות.
- אם שוב אנו חושבים על אותו הדבר, אז הפעם זה גם מטורף וגם
קרימינלי.
- כמובן שאנחנו שוב בראש אחד. הרי שנינו קראנו את אותם מאמרים
על החדרת קטעי גנים, לאוכלוסיות יעד מסוימות, על-ידי הפצת
מוצרי מזון, צמחים או חידקים שעברו תהליכי הנדסה גנטית, וזאת
על-מנת להפיץ חיסונים באופן המוני, ללא צורך בהזרקות. אבל
בדיוק באותן שיטות אפשר להשתמש למטרות הפוכות... ולאמיתו של
דבר, זה בדיוק מה שעשית את, מבלי לדעת מה תהיה התוצאה, לחידקים
שלך. השתלת בגרעיני התאים שלהם מנגון גנטי הגוזר עליהם כליה
בתוך פרק זמן קצוב מראש.
רק עכשיו החלה רותי להבין לאן מובילים הממצאים שלה. ההתרגשות
וההתלהבות החלו לפנות את מקומם להרגשת אחריו ולדאגה. דבר אחד
היה ברור לה, היא חיבת להגיע בהקדם למסקנות והוכחות
חד-משמעיות. בינתיים, כפי שהסכימה עם אטינגר, הכל נותר בגדר
השערות המבוססות על ממצאים ראשוניים בלבד. לפני שנפרדו נזכרה
רותי לשאול:
- את העיקר שכחתי. איך ניחשת את המספרים חמשים-וחמש
ושמונים-ותשע?
- פשוט ביותר. כל מספר בטור המקורי שהראית לי הינו סכום של שני
המספרים הקודמים לו. אני המשכתי את הטור באותה מתכונת... אבל
לא ציפיתי , ברצינות, את יודעת, נעץ בה מבט מהסס, כזה שמעולם
לא ראתה על פניו הרציניות ובוטחות תמיד, זה ממש מפחיד...
כלומר, יש הבדל בין מצב בו את מספרת לי שגורו כלשהו מצא
"נבואה" כלשהי מוצפנת בקוד מסוים באחד מספרי התנ"ך, ובין מצב
בו אני עצמי מזהה קוד חשבוני פשוט, ומנבא בעזרתו את תוצאות
הניסוי הבא שלך...
- את זה אני בהחלט מבינה. פחד הינו חלק מתהליך המעבר מכפירה
לאמונה.
- רגע אחד, אל-תגזימי, התעשת אטינגר, מבין שאולי נסחף למעלה מן
המדה.
- וכיצד זה שמתכונת חשבונית כזו מאפינת את סדר קטעי החומר
הגנטי שמכיל בתוכו את הקוד להרס החידקים? אולי תתחיל עכשיו
להאמין בגורו שלי?
- רותי, אני מודה שיש משהו מוזר בכל הענין. מצד שני, מציאת
מתכונת חשבונית בתוך מולקולה ביולוגית... אפשר גם לומר פשוט
שאנו על סף תגלית מדעית גדולה, ולאו-דוקא על סף הארה רוחנית,
או דתית-פילוסופית חדשה. אטינגר הנהן בראשו, כאילו שוקל עם
עצמו את האפשורויות לכאן ולכאן. פתאום הרגיש צורך להיות
לבדו.
- אולי נסתפק בינתיים בכך, פנה מהורהר אל רותי. אספי עוד כמה
תוצאות, "נישן על זה" לילה...
תשאיר לי להחליט על מה אני אשן הלילה, צלצלה בראשה של רותי
תשובת המחץ, אך היא התאפקה, והסתפקה בכך שליד הדלת התעכבה
ופלטה בתחושת ניצחון:
- יש מדע מעבר למדע שלנו, והאמת נמצאת אי-שם...
בשעה מאוחרת חזר אטינגר הביתה, לאחר שעבר עם רותי על תוצאות
וחישובים במשך שעות.
אשתו הרגישה מיד שמשהו מדאיג אותו, אבל הוא, לראשונה בחייו,
הסתיר ממנה את דאגתו האמיתית. בסופו של דבר, כשהרגיש שעליו
להמציא תירוץ משכנע, נזכר במשהו אמיתי.
- מחר בבקר באים לראיין אותי בקשר לפרויקט. כתבת מדעית של אחד
העיתונים. את יודעת כמה אני שונא את הענינים האלה.
אשתו ידעה שאיננו משקר. אבל בלבה הרגישה שהראיון של מחר איננו
הסבה האמיתית לדאגתו.
אטינגר אמנם לא אהב ראיונות עיתונאיים, אך בודאי שלא חשש מהם,
ולא התרגש לקראתם. הפעם היתה לו הרגשה מוזרה, כאילו איזו מזימה
מסתתרת מאחרי הראיון המתוכנן. המחשבות האלה הקשו עליו להרדם,
וזמן רב נע בחוסר מנוחה במיטתו. במקום לספור כבשים החל לשנן מן
הזיכרון את "פי", היחס בין היקף המעגל לקוטרו, בדיוק של שתים
עשרה ספרות אחרי הפסיק. אחר-כך חזר וגלגל בראשו את מספרי
המבחנות של רותי, מנסה לראות עד כמה ירחיק לבנות את הסדרה
המשונה ללא שימוש בניר ועיפרון.
הרי לא יתכן שחוקים מתמטיים אלה יהיו רשומים בתוך הקוד הגנטי,
הרהר לעצמו רדום למחצה.
בודאי עוד מקריות סטטיסטית, כמו הנבואות של הגורו על קץ העולם.
מצד שני, הממצאים של רותי, כאן יתכן בהחלט שמדובר במדע אמיתי.
המאבק בין המדען ההגיוני וקר הרוח, ובין האדם המחפש משמעות,
אמונה וסדר שמעבר לחוקי הפיסיקה היבשים, נותר ללא הכרעה.
אטינגר נזכר עכשיו בערימת מאמרים מדעיים שהצטברה על שלחנו
בחודשים האחרונים, הלכה ותפחה, ואילו הוא לא מצא עד כה את הזמן
לעין בהם בצורה רצינית. המאמרים לוקטו ממקורות רבים ושונים,
לאו דוקא מן הספרות המדעית הממוסדת. פרסומים פרטיים, האינטרנט,
כנסים שעסקו בתחומי הגבול בין המדע לתורת הנסתר.
כולם עסקו ב"גנים חסרי המשמעות", אותם קטעים מוזרים של חומר
גנטי המפוזרים לאורך הכרומוזומים שלנו, מפרידים ומפצלים את
הגנים הידועים, אלו הקובעים את התכונות האנושיות, מהנטיה
להשמנה ועד לכושר ההתנגדות למחלות, ואיש עדין לא פענח את פשרם.
אטינגר השתייך לקבוצה מכובדת של חוקרים אשר סרבו להאמין שרובו
הגדול של החומר הגנטי שבתאים מפוזר בצורה אקראית ואין לו כל
מטרה ושמוש.
האם בהם טמון הסוד של תהליך ההזדקנות? מחלת הסרטן? תוחלת
החיים? ואולי בעצם, לפי הניסויים האחרונים שלנו, זהו הסוד
שמאחרי הברירה הטבעית של דרווין?
היתכן שבתוכם רשום הצופן של תהליך התנוונות המין האנושי? כולל
התאריך? נשמע כמדע בדיוני,
סכם לעצמו, והתהפך מתחת לשמיכה בהחלטה נחושה לעבור מחר
ביסודיות על אותם מאמרים, מיד לאחר הראיון.
ההרהורים לא הרפו ממנו, והוא המשיך להטלטל מצד אל צד, הן
במיטתו והן באיזור הדמדומים שבין מדע אמיתי למדע בדיוני.
ובעצם מדוע לא? הרי כבר כיום כמעט ומוכח הדבר שאותם קטעי חומר
גנטי קובעים את תוחלת החיים על ידי זה שהם סופרים את קצב חלוקת
התאים. זהו כנראה המנגנון המסביר את את תהליך ההזדקנות, והבנתו
תביא לכך שההנדסה הגנטית תוכל בקרוב ליצר בעלי חיים ובני אדם
שיחיו מאות שנים. לפי אותו הגיון מדעי אפשרי הדבר שחומר גנטי,
המורש מדור לדור, יהיה מסוגל לספור לא רק את מספר שנות חייו
של כל פרט וטרט, אלא גם את מספר הדורות שמין ביולוגי מסוים
יכול לקים!
הוא נרדם מבלי שהצליח להבהיר לעצמו האם מסקנתו זו היא פסימית
או אופטימית.
פרקי המשך באתר
http://www.geocities.com/nurjacn/index.html | 